החדרים גדולים, התקרות גבוהות, הרצפות מרוצפות ב"שטיחי" אריחים מצוירים, במנעד צבעים לפי רוח בני הבית. הדגש? צבעוניות הקירות עזה ומגוונת מחדר לחדר. יש להתייחס לעיצוב הקולוניאלי, החל מהמאה ה-18, 19, ברוח שכיום יש המכנים אותו, בעיקר בריהוט ובאביזרים, vintage.

מזג האוויר – החום והלחות הגבוהים ברוב ימות השנה, הכתיבו את חומר הרצפה, בהיותה  בנויה בקבוצות של 4 אריחי בטון לקבוצה, המשוכפלת בכל שטח החדר, וכאשר ריצפת כל חדר עשויה להיות בעיצוב ובצבעים שונים. מרבית צבעי האריחים, במגוון פסטלים רכים, יתכן, כדי שיוכלו להכיל הצבעוניות של הקירות, הדלתות והחלונות ובדי הריפוד של הרהיטים. ריצפת אריחי בטון קל לתחזק, ונעימה להלך עליה יחפים כאשר חם בחוץ.

מאפיין עיצוב נוסף המתמודד עם החום הוא חלונות  אוורור קטנים הנפתחים בתוך הדלתות ובתוך חלונות הגדולים, כולל בדלתות בין חדרי הבית. תנועת האוויר הכרחית, כאשר הפנייה לרחוב סגורה בדלתות ובחלונות, להם לרוב יש סורגים.

לראשונה ראינו תוספת אוורור – אלמנטים עשויים מעץ במעין מניפה עגולה, או בחצי עיגול, וכאשר דרך שלביה השונים האוויר יכול לזרום . שימו לב עד כמה אלמנט זה דקורטיבי, למרות גודלו.

לכל בית חצר פנימיצת ואינה נראית מהרחוב. בחלק מהבתים החדרים סובבים את החצר, ובחלקם ממנה עולים במדרגות חיצוניות לקומה השנייה של הבית. לחלק מהחצרות עמודים תומכים, מעין ארקאדות, המשרים לה אווירה ארכיטקטונית מרשימה, ולא רק קולוניאלית.

החצר הפנימית היא תרומה חשובה מאד לבני הבית – החצר מאפשרת להיות חלק מהזמן בחוץ, לנוח, לאכול, לבלות, מבלי להיות חשוף לעוברים ולשבים ולשכנים.

ישנן חצרות בהן ראינו באר מים, המיועדת לקלוט מי הגשמים, שהם לא מעטים בקריביים. אגירת מי הגשם בחצר הבית  אנחנו מכירים מבורות המים, לדוגמא בירושלים ובערים וכפרים מסוימים בגליל. המחשבה היא כיצד נהנים מיתרונות הטבע המקומי. מוכרחה להגיד שהבאר בחצר הפנימית מעניקה לבית, כיום,  מימד שעבורנו הוא "כמו פעם". החצר היא לב הבית – אינה נראית מבחוץ והיא מאפשרת  יציאה למרחב מחדרי הבית. אגב, תרבות אגירת מים באה לידי ביטוי גם בבריכות אגירה הנראות בנסיעה מחוץ לערים.

נכחנו שהקירות, מלבד צבעוניותם המשוחררת קונבנציות, בחלק מהבתים, מקושטים בציורי באורנאמנטיקה פשוטה – פרחים וצורות גיאומטריות, בצבעים הרבה יותר רכים מצבעי הקירות, הדלתות וחלונות. הקישוטיות היא בלבה של תרבות זאת.

הריהוט ערוך בעיקר לישיבה בצוותא – ספות שנראות יותר כספסלים וכורסאות, כאשר רובן, כמעט,  הם כיסאות נדנדה. כמות וצורות כיסאות הנדנדה שראינו בקובה, לא ראינו כל חיינו. כיסא הנדנדה מהווה רהיט קבוע משוכפל בכמות בכל חדר ובחצר הפנימית. אווירת נירוואנה אמיתית.

מראות מקושטות או בחיתוכים/איורים על פני המראה או מוקפות מסגרות עץ דקורטיביות, חלקן  בצורת Art Deco ,הן אלמנט קבוע כמעט בכל חדר. המראה מהווה אלמנט קסם בהרחבה ובנראות מוכפלת של חלקים מעיצוב החדר. אגב, שימו לב עד כמה תוספת של מראה בחלל פנים מעניין ומחמם אווירה.

מזנונים וצילומי בני משפחה, בעיקר על הקירות, הם בעיקר בבתים "עמידים"; בני הבית מציגים לראווה במזנונים, להם  דלתות זכוכית,סרוויסים מקושטים, ובחלקם, אולי, גם יקרים; ארונות ספרים לא ראינו הרבה. צילומי בני המשפחה, כאלמנט דקורטיבי וכביטוי של יחס, מופיעים על שידות, שולחנות קפה קטנים ועל הקירות, כנהוג בתרבות אירופאית.

ריהוט חדר האוכל מאופיין בעיקר  בשולחן אוכל גדול ממדים, אובאלי או מלבני, החבוק בכיסאות עץ עם משענת גבוהה, "המכבדים" את היושבים עליהם. המטבח לעומת זאת מאד צנוע, המינימום ההכרחי. הריהוט בחצר בעיקרו מברזל, בעיקר צבוע בלבן, ומיוצר באמצעות תבניות יציקה.

בהיות התקרות גבוהות, חלקן מקושטות באלמנטים מעץ, וכך התקרה "מתקרבת" לבני הבית, ומייצרת מעט אינטימיות. מנורות היורדות מהתקרה, הנברשות, ובלשון היום, שנדליארים, לרוב באמצע החדר, מרובות זרועות, מקושטות ומגוונות לפי טעמם של בני הבית.  הופתעתי לראות שכמעט אין מאווררי תקרה, אשר עשויים כה להתאים כדי לקרר החדרים. "המודה" הזאת עדיין לא הגיעה לקובה.

עיצוב הפנים – דלתות פנים מקושטות, כמו ארכיטקטורת הבית חוץ ופנים – כפרי ידו של הארכיטקט – כל המרבה בשילוב סגנונות, כמו מוכיח בקיאותו וטיבו של הארכיטקט. המפתיע הוא שלמרות ערוב הסגנונות והחופש האין סופי בנושא זה, הנראות היא הרמונית ואסטטית. ההסבר? אין. והעניין לעין – אין-סופי.