הספר "נער האופניים", סדרות הטלוויזיה "המעברות" ו"ימי בגין"

הבנה בתלת-מימד לאשר קרה וקורה בארץ ישראל

"נער האופניים", סיפרו של אלי עמיר, אני משערת שמשאיר כל קורה בהרגשה קשה על שקרה בארץ בעשור השני למדינה. הספר אוטוביוגרפי בחלקו הגדול – נער יהודי ממוצא עיראקי עלה בגיל 13 לארץ יחד עם משפחתו, משפחה מאד מכובדת בבגדאד. הספר הוא חובה גם כתיעוד היסטורי וגם כיצירה ספרותית כתובה ברגישות, באיפוק ראוי להערכה וביכולת לתאר דמויות מאד מגוונות בכבוד אנושי רב.

הספר קריא מאד, מרתק בהארת "פינות וכיסוים" של המגוון האנושי של ארץ מהגרים,

שכבות תרבויות ופוליטיות, אפיונים אישיים החל מדמויות העולים העיוורים בכפר אוריאל, בני הקיבוצים, בני המושבים, הבורגנות הזעירה העירונית, דמויות מפתח של ההנהגה הפוליטית והתרבותית. המניפה האנושית הבאה לידי ביטוי בספר מפתיעה בתיאור ה"איך" התנהלו, חשבו, אכלו וביטאו את תרבותם – שפת הדיבור, הלבוש, דרכי עבודה והתנהלויות תרבותיות – פערים ושקי היסטוריה שכולם סחבו על גבם טרם עלייתם לארץ.

הספר מרתק גם בזכות העובדה שההוויה המתוארת בו הייתה גם חלק מחיי חלק מאיתנו.

ייחוד הספר הוא קודם כל בזכות כישרון הכתיבה של אלי עמיר.

"אימו נהגה לומר כי בחיים יש פרשות דרכים, וכי החכמה היא לבחור אז בחירות נכונות. "את מה שירשת לא תוכל לשנות", אמרה, "לא הגובה שלך, לא את צבע עיניך ולא את המחלות שלך, ולכן עליך לעשות מכל השאר את הטוב ביותר", אבל עדיין לא ידע במה לבחור.

בסוף ייצא מכאן, חשב, אבל כל עוד הוא כאן, יהיה כספוג, יקשיב, ילמד ויעכל. אבל לא ידע למה נועד ולא האמין שיש מי שמועיד. לעת עתה עליו להשתדל להימנע מטעויות, להכפיל ולשלש את הטוב שירש, אבל איך עושים זאת, גם את זה לא ידע. ברור לו שלא יהיה כמו אגאסי ובניו, גם לא כמו הוריו. ינסה לחדש, ימרוד ב"כולה מן אללה",הכול נתון מן אללה".

(עמ' 132)

היפה בספר היא העובדה שאלי עמיר מצליח לעורר אמפתיה עמוקה למכלול הדמויות, כמו חשף הטרוף של איך מקימים מדינה מאפס עם מהגרים מהמזרח ומהמערב, סוציאליסטים אדוקים עם רוויזיוניסטים אדוקים, שפה חדשה ומאבקים פוליטיים מבית ומחוץ, עם מהגרים מוכים שהגיעו מהשואה, תרבות מערבית שאינה מכירה בתרבות המזרחית, וגם אינה מקבלת אותה, הצברים המתנשאים, בעלי האדמות במושבים ובתווך גם שכבה קטנה של ספרדים שנולדה בארץ מזה מספר דורות. אלי עמיר אינו זועק ואינו מתריס, אלא רק מתאר פאנל אנושי שהתאסף בארץ ותוך כדי גם מנסים לבנות מדינה עם יסודות שלטוניות ותרבותיות.

עיניו ונשמתו של הנער, נורי, אלי עמיר, סופגות כמו ספוג הכול – משפחתו שמנסה בכוח להחזיק מעמד למרות התפוררות מרקם החיים המוכר שייצב התנהלותם בארץ מוצאם בגלל הכאוס, הלא-מוכר,החסר, העוני לתוכם נפלו לאחר עלייתם לישראל; ההשוואות האין-סופיות בין השנים בקבוץ בעליית הנוער, הגעגועים לתרומתם והגנתם אותו, לאחר שאביו החליט ושלח אותו לחיים כה שונים, לבד, כדי שלפחות הוא, הבן הבכור, יהיה ברבות הימים כמו "בני המקום"; החיים בעיר, בירושלים, נער בן 16 שאביו, שוב אביו, שלחו להרוויח את לחמו וללמוד כדי שלפחות הוא יצליח "כמו בני המקום"; הפגישות בירושלים עם רבדים סוציו-תרבותיים וחיים פוליטיים בעלי עוצמו מנוגדות; ועל כל אלה התבגרות ואהבה בוערת, עדינה ויפת מערכות יחסים וגם כאב.

מזה זמן רב לא נבלעתי בספר שתרם רבות בקריאתו.

                                              ——————————

לגמרי במקרה קרה שתוך כדי קריאת הספר צפיתי ב-2 סדרות מצוינות – "המעברות"

ו"ימי בגין", אשר הופקו בערוץ 11. הוסיפו למקריות הקונטקסט הימים שלפני בחירות 2019 לראשות הממשלה והכרעת הבחירות שהייתה כפי שהייתה, כדי להביאני לומר שאני מרגישה כמו צופה בחתך סוציו-תרבותי של ישראל אז והיום בתלת מימד. העבר המורכב והכול-כך קשה של העולים לארץ מכל שכבות האוכלוסייה ומארצות רבות ומגוונות תרבותית, החסר גם בהבנת ה"איך" לטפל בערב רב כל כך של אנשים, כאשר המדינה רק קמה, בתוספת התנשאות אנושית, כדרכם של אנשים, והוסיפו חיצים פוליטיים שנשלחו ופגעו קשה והשאירו פצעים פתוחים עד עצם היום הזה, לצערי, כדי לומר שחוויית קריאת הספר עם הצפייה בשתי הסדרות, הציף גם ויזואלית ולא רק תכנית, מיהו העם כיום, ב- 2019, בארץ ישראל.

קטע מתוך "ימי בגין" :

אני רוצה להאמין שתימצא הממשלה שתסלול דרכים לרפא פצעי העבר, תאחד נפרדים,

תנמיך להבות של כוחנות והקצנה, תכבד כל זולת בארץ היפה הזאת, שהיא ביתו של כל יהודי ושל כל מי שנולד בה ואינו יהודי, כי פה יגדלו ילדים וחשוב להכין מצע גידולם בכבוד הראוי לגדל ילדים.