By Tami Klein
פורסם במדור- ספרים, "מבט על החיים", חדש במגזין "מקו ועד תרבות"
כרונולוגית מתרחש הספר בין 1900 ל-1940. המיקום סיציליה. הקוראים עדים לשתי מלחמות עולם, לפנדמיה הספרדית, לעליית הפשיזם לשלטון באיטליה, למשפחות אצולה ולפשוטי העם העניים, להתארגנות קומוניסטית, בעיקר ע"י צעירים אינטלקטואלים מחוץ לסיציליה וזליגתה גם לאי, לשמרנות נוצרית אדוקה, להדי המאפיה (איך לא?) ולהדים מהקורה בארצות שונות, דוגמת טורקיה וארצות אירופאיות.
בקונטקסט המתואר מעלה – עולה וצומחת ומתפתחות דמותה של מודסטה, הדמות הראשית, אשר נולדה במשפחה עניה מאד ולה גורל אומלל ומערכת יחסים קשים, ואף אכזריים. מודסטה לובשת ופושטת צורה, בשינויים כמעט מסחררים – עזיבת הבית בנסיבות טרגיות, כניסה למנזר, הצטרפות למשפחת אצולה, בה החלה לבוא לידי ביטוי בכישוריה יוצאי הדופן – אינטליגנטית, חכמה, מוכשרת, יפה וסקסית להפליא. מודסטה היא "חתולת רחוב" במובן החיובי של צרוף המילים. הנסיבות מכתיבות את התנהגותה ותשוקת החיים שלה מכתיבה את דרכיה. היא מצליחה לגבש תפיסת עולם למאורעות בחייה, אשר גם האירו לה פנים – כך הפכה אצילה באחת ממשפחות האצולה הסיציליאנית.
אנחנו מנסים לא לספר את סיפור המעשה. מדוע? כי פרטי פרטיו של סיפור מעשה זה הוא הם העניין המפתיע והמקדם את העלילה. מכאן אין להיות מופתע שסגנון הכתיבה הוא למעשה הביטוי הנאמן ביותר לאשר קורא. בנקודה זאת אתוודה שלמרות הקושי בתחילת הקריאה בספר, בגלל תזזית צורת הכתיבה, בפועל קושי זה היווה גם הדחף לאתר המסופר והמכיל 600 עמודים!? מעברים סגנוניים מגוף ראשון לגוף שלישי, לכתיבה כמו תסריט, לרוחב יריעה כמו בכתיבת רומן, פניות לקורא, שימוש בשפה גבוהה וציורית לשפה יום-יומית… במחשבה בדיעבד הסגנון משקף כיצד קוראים הדברים ולמי ובאלו נסיבות. מסחרר, אבל שובה, בעיקר בזכות העניין.
כאשר מגיעים לחשוף הציר המקדם את ההתרחשויות ומגלים שהסקס הוא הוא החופר לעומק ומעלה מעלה את הדמות הראשית, חייכתי לעצמי ואמרתי – כמו פותחן פקק שעם, המעמיק במעגלים כדי להרים את פקק השעם מעלה. בנקודה זאת גם צורת הכתיבה היא מובנת וזורמת.
מדוע כותרת כתבה זאת היא – רוצים להתפרע בספר? – בזכות קרוסלת החיים הבאה לידי ביטוי בספר ובזכות החיבורים האנושיים המפתיעים וכמובן בקריאת תיאורי קטעי הסקס. לא מקרי שיש אשר הדביקו תווית לספר כספר פורנוגרפי. אבל לא, הוא איננו ספר פורנוגרפי, מאחר שרומן חייה של מודסטה הוא הוא חייה… א. חיי בני אדם כה שונים זה מזה, ב. קונטקסטים שונים מיצרים סיפורי חיים כה שונים, ג. טרם הדבקת תוויות נוכל לנסות לקלף אירועים, רגשות, תחושות, רצונות, אהבות ואכזבות. מגוון חיי אדם הוא אין-סופי ומי שמנו לתת להם תוויות? כי תוויות מטבען מוחקות עומק וגווני רגש והתייחסות.
הופעת הספר, ב-2003, עורר בזמנו סנסציה – עלילה עמוסת התאהבויות מגוונות – אהבה בין הגיבורה הראשית לנשים צעירות ומבוגרות, ואהבה בין גברים, צעירים ומבוגרים, ממעמדות שונים ובתקופות גיל שונות של הגיבורה, הדי התקופה בת 40 שנה היו מרתקים לא פחות בין 1900 לבין 1940- כיצד התנהלו חיי פשוטי העם, מראה למעשי המאפיה, החוץ והפנים של משפחות אצולה, מקומם של המשרתים, המקפצה ושמה השכלה, גם לנשים, דרכי עליית הפשיזם בשיתוף הדוצ'ה באיטליה, דרכי הדיכוי של הפשיזם, מנזרים בפוזות ובריקבון שבהם… ובתוך כל אלו, בני אדם מנסים לשרוד חיים, בנוסף לשתי מלחמות עולם ופנדמיה עולמית – הם מתאהבים והמין מרטיט את ליבם ואת גופם, וכך נופלות המחיצות המעמדיות – מי נמשך למי באהבות סוערות, שלהן גם פרות – ילדים אהובים ומטופחים.
הרבה יופי יש בחלק מסיפורי מודסטה – האחד, יוצא הדופן, כיצד "קנתה" מעמד של אצילה. הוסיפו למסופר כיצד גידלה ושיכנה בביתה רחב הידיים מספר ילדים ואימותיהם, כאשר רק אחד, בעצם, הוא פרי ביטנה. הרבה יופי יש באווירת הקבלה ורב השיח של הפרטים השונים והמגוונים בביתה – בני האצולה, המשרתים והאורחים; הרבה יופי יש בתיאורי אהבות הגוף בין אישה לאישה ובין אישה לגבר בספר.
יש בספר גם הרבה מאד חכמת חיים מפוקחת ותובנות שהעולם הסיק עם השנים – "…בין החברים שלך מצאתי רק שאיפה מוסווית-בקושי לקדושה ולשליחות עם הקרבה עצמית. או התלהבות מדוגמה, שמסתירה פחד מחקירה, מניסוי, מגילוי של הנזילות של החיים. אם אתה רוצה לדעת, לא מצאתי שום דבר שדומה לחופש של המטריאליזם. ואני ברחתי, כן, כי אין לי כוונה ליפול לתוך מלכודת שהיא אולי גרועה מהכנסייה שממנה ברחתי…
אני לא שוללת שום מאבק! אני מבקרת את העמדה המחשבתית שיש מעט מאד הבדלים בינה לבין העולם הישן שבו אתם רוצים להילחם. כשאתם חושבים כפי שאתם חושבים, ולו מתוך ההנחות הטובות ביותר, תיבנה חברה שתהיה העתק, ואפילו נחות, של החברה הנוצרית והבורגנית הישנה." (עמ' 201)
סיפור חייה של הסופרת, גוליארדה ספייאנצה, דמות צבעונית ומעניינת, ללא ספק תומך ומשקף את "אמנות השמחה". ספיינצה נולדה ב- 1924בקטניה בסיציליה והייתה לדמות מאד ידועה באיטליה.
ספיינצה הייתה בת לשני הורים מהשמאל האנטי־פשיסטי. אמה הייתה עיתונאית ופוליטיקאית סוציאליסטית, המקורבת להוגה הדעות ולמנהיג הקומוניסטי אנטוניו גראמשי, אשר נרדף על ידי בניטו מוסוליני. היא הייתה אחת המנהיגות הסוציאליסטיות הנודעות והחשובות באיטליה, מבכירות המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית ואחת הפמיניסטיות הראשונות במדינה. בעלה הראשון נהרג במלחמת העולם הראשונה והותיר אותה לפרנס ולגדל שבעה ילדים. היא הגיעה לסיציליה ב-1919. כדי להקים באי את ההתארגנות הסוציאליסטית ולסייע להקים את ארגוני הסחר המקומיים. בקטניה פגשה את מי שהיה לבעלה השני, פפינו ספיינצה. גוליארדה היתה בתם המשותפת היחידה, אבל מאחר שגם לאביה היו שלושה בנים (ועוד כמה ילדים מחוץ לנישואים שהוא הכיר בהם) היה הבית שבו גרו הומה מאנשים ומפעילות.
אביה, ממשפחה עניה, הגיע למעמדו בזכות השכלתו – סוציאליסט ועורך דין. הוא הוציא את ביתו מבית הספר כדי שלא תיחשף לתוכנית הלימודים של איטליה הפשיסטית. ספיינצה הייתה גם שחקנית קולנוע וחברה גם לבמאי לוקינו ויסקונטי. ספיינצה קנתה לה שם של דמות אקסצנטרית ואובדנית.
מתישהו בסוף שנות ה–60 החליטה ספיינצה להקדיש את עצמה לכתיבת רומן גדול. "אמנות השמחה", כתיבתו החלה ב–1967 והושלמה ב–1976. כל המו"לים באיטליה דחו את הרומן. ספיינצה המיואשת החליטה לעלות על דרך הפשע. ב–1980 היא זכתה לפרסום סנסציוני לאחר ששדדה את תכשיטיה של ידידה עשירה וכשמכרה אותם בשם בדוי נתפסה על ידי המשטרה. השופטים גילו כלפיה סלחנות, אולם היא התעקשה להישלח לכלא הקשוח רביביה שבעיבורי רומא.
שנתיים לאחר מותה בגיל 72, בעלה, שהיה שותף פעיל לעריכת הספר, הצליח להוציא אותו לאור בהוצאה עצמית. סוכנת ספרותית גרמנייה מפרנקפורט ואשר שעלתה עליו במקרה, סיפרה על הספר לחברתה המו"לית הצרפתייה ויוויאן אמי, שהתלהבה ממנו והצליחה להדביק בהתלהבותה את העיתונות הספרותית ואת בעלי חנויות הספרים בצרפת. רק לאחר ש"אמנות השמחה" הפכה לרב מכר בצרפת, ב–2005, גם המו"לים באיטליה החלו להדפיסו.
פרוט חייה של ספיינצה לא רק משתקף, הוא אף ארוג בעלילת הרומן אמנות השמחה. זאת הסיבה שמצאנו לנכון לפרט מעלה קורות חייה של הסופרת.
עדות נוספת מעניינית, המאירה על עלילת אמנות השמחה, הוא הציטוט מטה של מתרגמת הספר, שירלי פינצי לב, לה כדאי להקשיב – "בשנתיים האחרונות מלווה אותי "אמנות השמחה" מאת גוֹליַארְדָה סַפְּיֶינצָה, רומן רחב יריעה (500 עמודים במקור) ופורץ דרך, שאני מאוד מקווה שיעורר את העניין לו הוא ראוי כשייצא סוף סוף (יצא לאור ב-2020). יש הרבה מה לכתוב עליו, ועל הדמות הראשית, מודסטה. אישה שנולדה למשפחה כפרית נחשלת בסיציליה, ובעזרת נחישות, חכמה, יופי והעדר כל עכבות מוסריות פילסה את דרכה למעמד הגבוה והמשכיל באי. אני מניחה שההעדר המוחלט של העכבות המוסריות הוא שעיכב את פרסום הרומן במולדתו, כי מודסטה לא רק שוכבת בשמחה עם כל מי שמתחשק לה, גברים ונשים, אלא גם לא מהססת להסיט מדרכה את כל מי שמפריע לה, ובלהסיט אני מתכוונת להזזה בסגנון הסיציליאני."
מילותיו של אנג'לו פלגרינו, בעלה האחרון של הסופרת מרגשות: "האם את זוכרת איך נגמר הספר? הוא מסתיים במלים 'ספרי מודסטה, ספרי'. שנינו חשנו שמשהו חדש לגמרי נולד כאן. משהו שאין דומה לו. מיד התחלנו לעבוד על כתב היד, לערוך אותו, להכין אותו לדפוס. זו הייתה עבודה אדירה והיא ארכה שנתיים, אבל היו אלה שנתיים של אושר רב. כתב היד המקורי היה ארוך בהרבה מזה שראה אור בסופו של דבר, אבל זו הייתה עבודה מלהיבה ומרגשת ומתוכה נולדה גם האהבה שלנו. עבדנו בכל מקום, בברים, במסעדות, בטיולים לצוקים שסביב מקום מגורי, ברכבת ובמטוסים, בכל מקום שבו ישבנו זמן ארוך דיו. כבר לא יכולנו לחכות לראות אנשים, ידיים זרות, מחזיקות את הספר. רצינו לראות את מודסטה מתרוצצת בין קוראים…. ובין עיניים שונות, מפני שעבורנו מודסטה היתה יצור חי אמיתי. בסוף יולי 1978 כתב היד היה מוכן ומיד שלחנו אותו להוצאה גדולה במילנו"…. אבל כפי שאנחנו יודעים הרומן אמנות השמחה הקדים את זמנו.
הציטוט מטה מסביר ומפריך בעת ובעונה אחת. מסביר כיצד מבנה פיזי ונפשי הוא בסיס להתנהלות של מודסטה, ומפריך את התוויות הפורנוגרפיות שהודבקו לספר. הקטע הוא ציטוט מפיה של הגיבורה כילדה במנזר – "פשטתי את הסינר ואת הכותונת, ידי מצאו את רצועות הבד ההדוקות "כדי שהשדיים לא יראו את עצמם", שעד לאותו רגע היו לי לעור. עור שנראה רך, שעטף אותי בצחותו המרגיעה. לקחתי מספריים וגזרתי את הרצועות לפיסות. הייתי חייבת לנשום. סוף סוף עירומה – כמה זמן לא הרגשתי את גופי העירום? גם במקלחת הייתי חייבת להיות בכותונת – מצאתי מחדש את בשרי. החזה החופשי התפוצץ תחת כפות ידי, ואני ליטפתי את עצמי על הריצפה והתענגתי על הליטופים שמלה הקסומה הזאת, "שונאת", שחררה." (עמ' 49)
הוצאת הספרייה החדשה – www.newlibrary.co.il