By hhm_hafatzim
פורסם במדור- יהודית בר
באחד ממכתביו לחברו פוקס, כותב הנער דויד גרין, לאחר מות הרצל, שהיה נערץ על ידי רבים באותם הימים: "לא יקום עוד איש נפלא כזה המאחד בקרבו את גבורת המכבי עם מזימות דוד, אומץ לב רבי עקיבא, שמת ב'אחד' וענוות הלל, את יפי רבי יהודה הנשיא ואהבת אש של רבי יהודה הלוי". אניטה שפירא מוסיפה: "אומץ לב, עורמה, מסירות נפש, ענווה ואהבת הלאום – אלה התכונות שראה דויד הצעיר במנהיג." (עמ' 20)
על ה"ענווה" חשוב להתעכב כי היא, בעיני, הציר סביבו צומחות ומתחזקות תכונותיו הנוספות של מנהיג דגול. בזכותה של הענווה יכול האדם להכיר את הזולת כשווה לו בערכיו; בזכות הענווה מסוגל האדם להוקיר את זולתו השונה ממנו; בזכות הענווה מסוגל האדם לאמוד יכולותיו, דעותיו ומעשיו שוב ושוב ולהעמידם למבחן העצמי; בזכות הענווה נקנה שיקול הדעת למעשים העתידיים; הענווה מזככת רגשותיו של אדם; בזכות הענווה מפנה האדם מקום לרבים לידו; בזכות הענווה יכול האדם לפעול ולשנות פרספקטיבות בהתאם לצרכי השעה; הענווה מאפשרת גמישות הנפש והרוח לצעדים ולתפניות היכולים לשנות פני ההיסטוריה.
הפיסקה מעלה, חשוב שתהדהד בכל אחד מאיתנו כשותפים לעשיית המנהיג. הרי מנהיגות תלויית בחירת בוחריה.
חשוב גם שהפיסקה מעלה תעמוד בפני עצמה ולא בהשוואה היסטורית בין מנהיגים דגולים שונים. מדוע?
מפני שכל השוואה תוביל את מחשבתנו לתבניות מנהיגות שנכונות היו לזמנם ואילו הנכתב בפסקה מעלה היא מעין תבנית בסיס זכה שהמנהיג ובוחריו יביטו דרכה ויבחנו מעשי הבחירה ומעשי העשייה.
בתמונה: בן גוריון כעלם צעיר בוורשה של ראשית המאה העשרים. באדיבות מכון לבון – ארכיון תנועת העבודה
מנכ"ל ומייסדת "חפצים"
ליצירת קשר עם יהודית, הקליקו כאן
