Junichiro הוא אחד הסופרים הגדולים והמוערכים ביפן – חי וכתב בין השנים 1886 – 1965. הוא כתב סיפורת, שירה, דרמות ומאמרים. הספר "בשבח הצללים" נכתב
ב- 1933, תורגם לאנגלית ב- 1977 ולעברית השנה. אני מציינת תאריכי התרגום כדי לומר כמה מאוחר מגיעים למערב הדי התרבות היפנית ולא בכדי. ומדוע? מפני שהמרחק בין שתי התרבויות אכן כמו המרחק בין מזרח למערב, תרתי משמע.

הספר הוא מסה, בו הסופר כמו מהדהד בקול רם בהשוואה שהוא עורך בין התרבויות – יפן/מזרח למערב. אני מודה שלאורך קריאת המסה ניסיתי לנקוט עמדה, אולם זנחתיה אחרי פרק זמן מפני שלנקיטת עמדה במקרה זה אין שום משמעות. למה הדבר דומה? נוכל לומר
שבהשוואת המאפיינים בין תפוח עץ לתפוח זהב, איזה פרי הוא יותר נכון לנו, בני האדם? בודאי שלא. תרבות היא תולדה של נסיבתיות – נוף, אקלים, צמחייה, השפעתם על בני האדם ומכאן צמיחת התרבות ושינוייה.

לאורך כל הספר משווה הסופר בין המערב למזרח, ומדגיש "הנכון" עבורו – התרבות היפנית.
כמובן. אנו, המערביים, לפי תפיסתנו והשפעת בית גידולנו, נוכל לומר שזאת תרבות מאד שונה ומכאן העניין הרב שעשוי להיות בה.

"האש בתנור הגז בוערת בקול גדול ואם אין מתקינים לו ארובה כאב הראש בוא יבוא עד מהרה, ואילו תנור החשמל, שנחשב מופתי מהבחינות הללו, בצורתו מכוער הוא באותה המידה. חשבתי על הרעיון להתקין בשידה נמוכה מפזרי חום מהסוג המשמש בחשמליות, אבל כשאין רואים אש אדומה חסרת תחושה אמיתית של חורף, ומתקלקלת כל ההנאה מהצוותא המשפחתית. לאחר שאימצתי את מוחי ברעיונות כאלה ואחרים, בניתי אח גדולה כדוגמת זו שבבתי האיכרים, ובתוכה התקנתי מחתה חשמלית שטובה הן להרתחת מים והן לחימום החדר, מה שאמנם ייקר מאוד את המחיר, אבל מבחינת הסגנון אני יכול למנות אותה עם הצלחותיי." (עמ' 8)

הכותב מספר על דרך המחשבה בבניית ביתו, במקרה כיצד הכריע איזה תנור להכניס לביתו. התיאור מעלה מציאות. מה נאמר אנחנו לעצמנו כאשר בונים/מעצבים את ביתנו? הנכון לנו ולחיינו? תרומתם של העצמים להרגשתנו, לרגשותינו ולדרך חיינו? בודאי. אלו השאלות שיש לשאול.

נכון שהתרבות היפנית מחדדת שאלות מאין אלו מפני שכל שימושה ב"חפץ", כולל בראיית הבית/הדירה נובעת משימושים מאד בסיסיים ומינימליסטיים ולא מתוך "קישוטיות" או "מחוצנות". הבית היפני המסורתי (ולא המודרני, אותו מבקר כותב המסה קשות) הוא ארבעה קירות בחלוקה פנימית מינימליסטית של קירות-פרגוד נייר וריצפת מחצלות טטמי. כל הקורא שורות אלו יכול להסיק שדרך החיים ומכאן ביטויי התרבות בבית מעין זה, לעומת הבית המודרני, היא הרבה יותר פשוטה במובן של simplicity. והיכן דגשינו בבחירות בביתנו?!

שולחן עבודה משטח עור תעשייתי

זוג חמורי שולחן

שולחן עבודה משטח זכוכית

"כשאני מזדמן למקדש בקיוטו או בנארה, ומכוונים אותי אל בית השימוש המסורתי, האפלולי, שהוא תמיד גם נקי ומצוחצח, אני שב ומעריך את מעלותיה של הארכיטקטורה היפנית בטהרתה. כבודו של חדר המגורים במקומו מונח, אבל בית השימוש היפני הוא-הוא המקום שבו אפשר לזכות במנוחה רוחנית של ממש. בית השימוש המסורתי נפרד תמיד מהמבנה העיקרי, ממוקם בסופו של מסדרון ובצילה של חורשה ממנה נושבים ניחוחות עלים רעננים ואזוב, וכשאתה משתופף בין קווי האור העמומים, שוקע בהרהורים בתוך הזוהר הרך המשתקף דרך השוג'י, או מתבונן החוצה במראות הגן, תחושתך בשעה זו אינה ניתנת לתיאור.

מספרים שסוסקי מנה את ההליכה להתפנות בבוקר כאחת מהנאותיו, וקרא לה "תענוג פיזיולוגי", ואכן, כדי לטעום את אותה תחושה מענגת אין מקום מתאים יותר מבית השימוש היפני, שבו אתה מוקף קירות שקטים וסיבי עץ מצוחצחים, בעודך זן את עיניך בכחול בשמיים וירוק העלים. אני שב וטוען שכדי שאמנם כך יהיה נחוצים מידה מסוימת של אפלוליות, ניקיון מופתי, ושקט שבו אפשר לשמוע אפילו זמזום של יתוש. בבית שימוש כזה אני אוהב להאזין לקול הגשם המטפטף ברכות. לכך מתאים במיוחד בית השימוש של איזור קאנטו, שבו מותקן חלון צר וארוך בגובה הרצפה,

ושבעדו אפשר לשמוע סמוך כל כך לגופך את הצליל העדין של הטיפות הזולגות משולי המרזב ומעלי העצים, ניתזות מבסיסו של פנס אבן, מלחלחות את האזוב שעל אבני הפסיעה ונספגות באדמה. אכן, בית השימוש הוא המקום המתאים מאין כמוהו ליהנות מקולות החרקים או ציוץ הציפורים, ויום ולילה לטעום את הרגעים ברי החלוף של העונות המתחלפות תדיר, וכנראה שמשוריי ההייקו בזמנים עברו קיבלו כאן אין ספור נושאים לכתיבתם. אפשר לומר, אם כן, שבמסגרת הארכיטקטורה היפנית, בית השימוש השיג את שיא הטעם הטוב." (עמ' 9 -11)

מאד מקווה שהקטע המצוטט מעלה לא יעלה חיוך ציני על פני הקורא. נכון שאנחנו חיים בקונטקסט כה שונה היום, כולל היפני המודרני, אבל! זה לא מונע מאיתנו לחשוב מה מאבדים בדרך של המודרנה ואלו דגשים בכ"ז נוכל לשאול כדי "לעשות אחרת"…..

הדגש של Tanizaki , שהעיצוב המערבי שטוף האור ומכאן הבהירות ה"צועקת" לעין, לעומת העיצוב היפני המדגיש את האפלולי ומכאן עולה וצף העומק של המחשבה והרגישות, מעמיד עדיין סימני שאלה, כמובן, אולם הוא מעלה סוגיה מאד חשובה – גם אור וצל, האפלולי, האפור המטשטש זהות – גם הם פרמטרים שיש להתייחס אליהם בכובד ראש בעיצוב ביתנו. המסה מעלה זוויות ראייה כה שונות מהקיימות בתרבותנו, שלו קריאתן מקדמת מילים והתייחסויות לקדמת הבמה של התייחסותנו, שלא היו לנו עד עתה.

"גם הפטפון והרדיו, אילו אנו המצאנו אותם, היו מיטיבים לשחזר את המאפיינים של הקול ושל המוזיקה שלנו. ביסודה המוזיקה שלנו נחבאת אל הכלים, היא מוזיקה של תחושות, וכשהיא מוקלטת או מושמעת דרך רמקולים היא מאבדת את רוב קסמה. גם אומנות השיחה שלנו מתאפיינת בקול קטן, במיעוט המילים, ויותר מכל בשתיקות שבין המילים, אבל  ההשמעה המכנית הורגת את השתיקה. כך אנו מעוותים את עצם האומנויות שלנו כדי לספק את המכשירים. אנשי המערב פיתחו את המכשירים הללו בינם לבין עצמם, ולכן מובן מאליו שהם מתאימים לאומנויות שלהם. במובן זה שוב אנו יוצאים מופסדים." (עמ 17-18)

שימו לב להבחנת הקול וצינורי ביטויו – הדגש על "הצינור" – ה"איך" הוא ללא ספק תוכן! אין אנחנו במערב יכולים לנקוט איזושהי עמדה על הכתוב מעלה, כי זאת אינה תרבותנו, אבל כל הקונה חפץ לביתו, כל הבוחר את קירות ביתו ומאבזר אותו – השאלות והדגשים המועלים בספר חשוב זה, כדאי להדהד בהן.

הספר, המסה, מרתק ואפשר לקוראו בזמן מאד קצר. בעיקר לאחר ביקור ביפן, מהדהדת ההשוואה שעורך Tanizaki ביתר הדגשה.

התנהלותו של העם יפני בצונאמי האחרון ששטף מדינתם – כמה עמים אנחנו מכירים היו מתנהלים בדרך המאופקת והראויה לכל כך הרבה כבוד כמו היפנים באסון הנורא אשר קרה להם? גם התשובה לשאלה זאת קשורה, לאופיו של הבית היפני המסורתי, לחפציו שבשימוש היומיומי, לדרך החשיבה וביטויה.