חיים כהן: "בציוריי אני מציע מרחבים אחרים, אפשריים, עבור דימויים שהשיח הציבורי הרווח כבר ממרחב בדרך כלשהי. אני עושה אמנם לעיתים שימוש בתצלומים ישנים, אך המרחבים החלופיים הללו עוסקים בהווה."

// צוות מערכת "מקו ועד תרבות"

עבודותיי עוסקות במימד המרחבי של דימויים קולקטיביים. הנחת היסוד היא שהדימויים הללו כבר ממורחבים וכי ייצוגים חזותיים בכלל, בדומה למילים, נוכחים תמיד במרחב של יחסים; צעצועים ובובות לדוגמא, משווקים ומופצים באופן מרחבי – כמתנה בארוחת ילדים ברשת מסעדות בעלת פריסה עולמית, בהעמדה המודגמת על אריזה שיווקית, ובחדרי הילדים – בתוך המיטה, בארגז הפינתי, על השטיח, נרקמים לעלילות, נכונים לקרב; או תצלומי עיתונות – מעל כיתוב, בתוך מאמר, ליד כותרת, בתפוצה בצמתים או ב'אקראיות' מקוונת. אלה ואחרים ממרחבים את ילדותנו, את זהותנו, כיחידים וכבעלי שייכות – מגדרית, לאומית, פוליטית, אידיאולוגית – וזאת, עוד לפני שבוחנים את המרחבים המיוצגים בתוך התצלומים – את היחסים בין הדמויות ולנוכח הרקע המצולם – ואת הזהויות המיוצגות בדימויים הבובתיים עצמם.

בציוריי אני מציע מרחבים אחרים, אפשריים, עבור דימויים שהשיח הציבורי הרווח כבר ממרחב בדרך כלשהי. אני עושה אמנם לעיתים שימוש בתצלומים ישנים, אך המרחבים החלופיים הללו עוסקים בהווה. אני מעלה באמצעותם שאלות הנוגעות לתפקודם בשיח ציבורי עכשווי כלשהו, תפקוד הנשען על פרשנות של היחסים המיוצגים בהם לכאורה; האם הפרשנות הזו הכרחית? מה יהיה טיבה אם הדימויים הללו ימורחבו בדרך שונה?

תצלומים ובובות. למעשה, ככל שעוברות השנים הולך מנעד הדימויים ומתרחב – אלבומי הנצחה מודפסים ומקוונים, דמויות קולנועיות, משחקי מחשב אונליין –  תולדה של שינויים בנגישות, של השפעות סביבתיות, של מיקום המבט, ובעיקר, של התבגרות שתי בנותיי. מהקטנה אני לומד לשחק. אני מתבונן באופן בו היא מציבה את בובותיה וצעצועיה במרחב, שואב השראה מחדוות המשחק שלה. הגדולה כותבת, מציירת קומיקס, אלופה בפנטזיה ובמיתולוגיות ובקיאה בהבדלים בין הגרסאות הכתובות והחזותיות. בעזרתה אני מנתח את הדמויות ואת היסטוריית הייצוגים שלהן.

בציור 100/160cm,  My Baby Boy ס"מ, אקריליק על בד, 2014)  משמש רחוב תל אביבי (דיזנגוף, סוף שנות ה-30) כרקע לעיסוק ביחס המורכב שבין תשוקה ופיתוי לבין הקרבה ואובדן.

                                           100/160 My Baby Boy   אקריליק על בד, 2014

הכותרת לקוחה משיר של,The Angelcy  קינה לבן שנהרג במלחמה. במרחב הציור נוכחים עמוד מודעות עגול מתל אביב של 1941, מחזר רומנטי וזר פרחים מאחורי גבו, זוג שהונצח במצלמתו של מולה עשת בשנת 1964 במקומות שונים בתל אביב, משפחה בובתית המורכבת מאב, בן, תינוק ואם סימבולית בדמותה של חנה רובינא מתוך כרזת "הדיבוק" של הבימה מ- 1922. היכן הבן שעליו נסבה הקינה? האם הוא התפתה לדמותו של המחזר, האם שם לב לכרזת "יום החייל היהודי" על עמוד המודעות שמאחוריו? המשפחה משמאל ניצבת, מתבוננת, דרוכה. הבן (מושא הקינה?) אוחז במשהו. אם זו מנחה, למי היא מיועדת ועבור מה? נוכחותו של האב נבחנת אל מול זו של האם, במחווה המוגזמת של מבטה ובסיפור העוצמתי המהדהד בדמותה.  לאן היא מוליכה אותנו? הרקע האדריכלי, הבינלאומי, של המרחב הזה, מביא עמו אופטימיות מהולה בתחושות אפוקליפטיות.

האירוניה הציורית הזו מלווה את עבודותיי. הציור "קדושים תהיו" (80/120 ס"מ, אקריליק על בד, 2007) עוסק בציווי המקראי להתקדש. אך כיצד? האם אל מול הדבר המקודש לאחר? הציור מורכב מתצלום עיתונאי של העיירה רהט (מקור ראשון "דו-קיום או דו-איום?", 2005) ומקרנבל צעצועי הסובב אותה – שיירה צוהלת וחד-קרן ענק.

                                           "קדושים תהיו" (80/120 ס"מ, אקריליק על בד, 2007)

בשנים שלאחר מעשה הציור נוספו לו ממדים; ז'ורז' בטאיי מתאר את הקרנבליות המלווה את פולחן המוות. ההיגיון הכלכלי של תעשיית הקדושה מספק תשתית לתנועת ההתקדשות הקרנבלית הזו. היכן היא תיעצר?

צוות "חפצים" ממליץ:

במרכז הציור "צובה; הסצנה האמנותית" (90/140 ס"מ, אקריליק על בד, 2010) ניצבת דמותה של דורה, הילדה החכמה והנועזת פותרת התעלומות מסדרת הטלוויזיה הידועה. נוכחות במרחב גם דמויות מן הסצנה האמנותית הארץ ישראלית של 1926, כפי שהונצחו בסטודיו של אברהם סוסקין בתל אביב. הנוף הוא זה הנשקף מקיבוץ צובה, ובין היתר ניתן לראות בו את תל צובה, שננטש על ידי תושביו הפלסטיניים ב 1948. דמותה של דורה הפכה, מסתבר, לזירת מאבקים של ייצוגים מגדריים; תחילתה כדמות נערית שעם הזמן הוסיפו לה יוצריה סימני נשיות, עד להפיכתה לבת עשרה טיפוסית. התווספו לכך פרודיות על דמותה (דורה עם בטן הריונית, דורה כוכבת פורנו ועוד) שרק הדגישו את נוכחותה זו. היא עומדת במרכז הציור, לצידה יושב זריצקי, שלימים (בשנות ה-70 של המאה שעברה) צייר את נוף צובה מחלון הסטודיו שלו בקיבוץ צובה. בשנות ה- 90 של אותה המאה, יצר לארי אברמסון סדרת "צובה" משלו, שקראה תיגר על גבולותיו של השיח שהסדרה של זריצקי כפתה על האמנות הישראלית ועל השיח הציבורי בכלל.

                                           צובה; הסצנה האמנותית" (90/140 ס"מ, אקריליק על בד, 2010

הציור בוחן את שאלת המבט הזו, לא כנגד הסדרות הללו אלא בהמשך להן. הוא מציע לשוב אל הסצנה האומנותית של 1926, אל הערעור על עמדתו של זריצקי מתוך הקבוצה הזו עצמה (ציונה תג'ר); הוא מציע לחשוב את השארית שהותיר המהלך האמנותי שתואר כאן בזיקה אל דורה והיסטוריית הייצוגים הבעייתית שלה.

חיים כהן – צייר – ccnc@013net.net