פלוטרכוס, היסטוריון, ביוגרף ופילוסוף יווני, נולד ב-46 לספירה. סיפרו   'על שלוות הנפש' עורר סקרנותי ובעקבות קריאתו עלתה התייחסות מאירת לב על ספר ישן – 'בינת השכווי' של אביגדור דגן.

אביגדור דגן,  דיפלומט לשעבר, נולד בשם ויקטור פישל, היה בעל תואר דוקטור למשפטים ומדעי המדינה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא עזב את מולדתו ועבר להתגורר בלונדון, שם עבד לצד שר החוץ הצ'כוסלובקי הגולה, יאן מסריק. כשעלה לארץ ב-1948 הוא השתלב במשרד החוץ הישראלי, ומאוחר יותר עברת את שמו לאביגדור דגן. עם פרישתו ב-1977 הקדיש כל זמנו לכתיבה.

במרחק 2000 שנה, כמעט, בני האדם אותם בני האדם – מורכבויות, קשיים ושמחות, ובעיקר הרצון לרצות לעשות כמיטב האפשרי בידנו. משפט אחרון זה הוביל אותי מפלוטרקוס לאביגדור דגן.  על כך אני מדגישה תשומת הלב שיש להטות להקשרים.

אני משערת שרבים מכירים את 'בינת השכווי' של אביגדור דגן, אבל גם מעריכה שצעירים רבים אינם מכירים אותו. גם אלו וגם אלו ירוויחו לקרא ספר ייחודי זה, גם אם בפעם השנייה.

"על החכמים לדאוג להלכי מחשבה הגיוניים, המסייעים בשליטה על הרגשות הסוערים, לפני שרגשות אלה פורצים. כך יהיו הם יעילים יותר משום שהוכנו זמן רב מראש. הרי כפי שכלבי פרא נסערים למשמע כל צעקה אך נרגעים רק כשהקול מוכר להם, כך גם לא קל לעצור את רגשות הנפש הסוערים אם אין בנמצא מחשבה הגיונית, שהיא כבת-בית ורגילה במחוזותינו, העוזרת בידם." ('על שלוות הנפש', עמ' 14-15)

"אפלטון השווה את החיים למשחק בקובית מזל, משחק שבו יש להשתדל להטיל לא רק מה שמתאים לנו, אלא גם, משהטלנו, לעשות שימוש יאות בתוצאה שעלתה בגורל." ('על שלוות הנפש', עמ' 23)

"אם כן, כשם שהנעל מתאימה עצמה לתנועות כף הרגל, ולא להפך, כך הלכי הרוח מדמים ומתאימים את חיינו אליהם. שהרי לא ההרגל הופך את החיים הטובים ביותר לנעימים ביותר לאלה שבחרו בכך, כפי שאמר מי שאמר, אלא המחשבה היא היא שהופכת את החיים הן לטובים והן לנעימים ביותר. לכן עלינו לטהר את מעיין שלוות הנפש הנמצא בתוכנו, על מנת שנוכל להפיק תועלת גם מעניינים זרים לנו, אם נקבל אותם בעין יפה כנאותים וידידותיים לנו:

      "שהרי אין צורך לכעוס על הנסיבות;

        להן זה כלל לא משנה. אך האדם החווה אותן,

        אם יידע לנהל את ענייניו כהלכה, ישפר עליו מזלו."

('על שלוות הנפש', עמ' 22)

'בינת השכווי' הוא מהספרים שההנאה מקבלת גוף בקריאה בו בפעם השנייה. למה הכוונה? זהו סוג של התענגות על חכמת הנאמר בתוספת התפעמות רכה על המתואר בפרקי חיי אדם.

"אנה (אשתו של הרופא ואהבתו הגדולה. היא נפטרה תוך איבוד עוברה, בהעדרו של הרופא מביתו), כעץ נטוע עמוק באדמה החמה הייתי בקרבה. כאדמה שממנה עולה המוהל אל הגזע ואל כל הענפים הייתה היא בקרבי. יחדיו יכולנו לשאת הרים כאילו נשאנו חלוקי אבן בכפות ידינו; יכולנו לטחון סלעים בין שני לבותינו שפעמו יחדיו והתמזגו בהלמות אחת. בלילות היינו יורדים יחדיו אל העמוקות שבבארות כדי לשתות ממעיינות החיים הזכים כבדולח. הצמחנו כנפיים וריחפנו גבוה-גבוה מעל לכפר ושבנו קטועי נשימה אל קן ביתנו. ובבוקר, כשהתעוררנו לקול שירו של פדו המשבח את יופיו של יום, שוב התחיל העולם רוקד סביבנו. העולם חולל ואנו חוללנו עימו." ('בינת השכווי', עמ' 20)

"אתה בודד עכשיו, לא כן?" אמר (ווארדה, חברו של הגיבור הראשי, רופא הכפר), ובקולו הרגשתי דאגה. "אבל צריך להוסיף לחיות, ידידי, והאמן לי כי על אף הכול החיים יפים." דבריו נשמעו לי כמעט דברי פדרו (הדמות הראשית הנוספת בספר, התרנגול של הרופא), "הנה", שב אל עליזותו, "הבה נשתה לכבוד פגישתנו, ולאחר כוס יין ייראה העולם יפה גם בעיניך." ('בינת השכווי', עמ' 46)

"…. היינו משחקים, ובין המהלכים הייתי (הרופא) אומר לווארדה כל דבר שעלה על דעתי.

"רשום את הדברים, בן אדם. מדוע אינך רושם אותם?", היה אומר.

…. "אין בהם קשר ועלילה", הייתי משיב להגנתי. "עלילה! עלילה!" היה קורא, לוקח לי פרש או רץ ומוסיף בכעס: "אתה באמת חושב שיש לחיים עלילה?" ('בינת השכווי', עמ' 51)

"ומה אתה חושב פדרו (התרנגול, בת קול תבונית)", החלטתי לשאול אותו, האם יש לחיים עלילה?"

…."עלילה?" חזר על השאלה בשלישית. "האם לא די לך בלילה יפה זה? האם לא די לך בשמש  שתשוב ותזרח מחר? לא די שיהיה יום יפה?"  ('בינת השכווי', עמ' 51)

"כבר אתם יודעים כי גם רופא עלול ללקות במחושים שעליו לרפאם בעצמו. והרי לפניכם קומץ דפים שנתלשו מספר התרופות שלו.

שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב (טוב למחושי בדידות, גאווה, קנאה ושנאה. לאחר הכף השנייה תחדל לחשב כי העולם סובב סביבך. שוב אין אתה מרכזו של העולם, אלא, ישוב על אחד הכוכבים, אתה מונע עם כל האנשים, עם כל הדברים, סביב משהו, לעבר משהו גדול יותר לעין שעור. במקרים חמורים מותרת כף שלישית)." ('בינת השכווי', עמ' 63)