"זה פרק קצר, לאורכה של אהבה נכזבת. אבל האם אהבה נכזבת היא קצרה כאורכה של האהבה שלא התקיימה בפועל או ארוכה בלי סוף כאורך הדמיון? האם אורכה הוא אורך קיומה בעולם, האם היא נמדדת לפי האהוב או לפי האוהב?"

חזרה לספר יוצא דופן אשר כתבה יעל נאמן ויצא לאור ב- 2018 – "היה היתה".

"אצל פזית היא התקיימה כנראה בלי סוף, ובטח היו לה עונות שונות וחיים בתוך האהבה. יש תמיד נטייה להציג באופן פגום ולקוי אהבות של נשים שלא הובילו לזוגיות וילדים, כמו אהבותיה של לאה גולדברג, למשל. אבל אהבה לא מחייבת את זה, היא ניזונה מהאופן שבו חיים אותה ויכולה להיות סמיכה ומלאה בעלילה פנימית של שנים, מי לא יודע את זה." (עמ' 139)

אם רוצים לקרא ספר בפורמט מפתיע, כמעין רומן חיים ואשר בפועל הוא דוקומנטרי, ומסופר קטעים קטעים בפי הדמויות שהכירו את הגיבורה, התחברו לחייה וקיימו מערכות יחסים בהתאם לאופיין של הדמויות ולאופייה של הגיבורה, ובסופו של דבר לומר צילום חיים של דמות, סביבה אנושית, תקופה בחיי הארץ הזאת. והעניין לא תם – לקרא קטעים/הארות הסופרת על המסופר, – מומלץ בחום לקרא סיפרה של יעל נאמן "היה היתה". בעיני עצם הפורמט מרתק – כספר בלשי, בכתיבה כמו שירה.

הצורך באהבה, ביטוייה המגוונים עד אין סוף, הסיטואציות המולידות אותה והסיטואציות שהיא מולידה, הדגש שהאבולציה אשמה לעצם קיומה, תוצאות העדרה והרס ניפוצה – על כל אלה אפשר למלא ים, וכל אשר ייכתב נכון יהיה עפ"י המספר, המסופר או הרואה, השומע, או הקורא.

על נושא מרתק זה לא כל כך חשוב להביע דעה אישית עליו. די להתבונן בו ולהדהד איתו. יעל נאמן קילפה קליפותיו אצל פזית ואצל דמויות נוספות המצטטות את עצמן ואת ציר זמנה של אהבה זאת בספירלת החיים של פזית, הגיבורה. אפשר להתאהב באהבה, כהערת תום שגב ב"מדינה בכל מחיר" על בן גוריון; אפשר לאהוב באיפוק ולעיתים בכאב ולעיתים בטירוף כמתואר בסידרת "הכתר" המעולה המתארת את בית המלוכה הבריטית מתחילת המאה ה20; או בתמונות האהבה המתעתעות של מיכאל ברנשטיין במכתביו לרחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת, בספרה של נורית גרץ "ים ביני לבינך". כולנו "מלאי גם אהבה" במתרחש בנו ומסביבנו, במציאות או בדמיון למינהו.

ומה זאת אומרת? כלום, לדעתי, רק העובדה שאלו מציאויות שאפשר לראותן, לתארן, להרגיש אותן, לחוות, לדמיין או לחלום אותן.

והקונטקסט לכתוב מעלה?

"היה היתה” הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה (וחייהם).
היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.
בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם, היא אחד מנושאיו של “היה היתה”, והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: “נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.”

וקוריוז תרבותי בקונטקסט הספר, ואשר קשה לשכוח – חלק מהתיקיות אותן זוכרת נאמן מימיה בארכיון בו היא עבדה בהוצאת "מפה", תויגו בראשי התיבות "אל"ח" – אנשים לא חשובים…