By Tami Klein
פורסם במדור- ספרים, "מבט על החיים", חדש במגזין "מקו ועד תרבות"
כתבה – ללה קראוס
"מכתב זה הוא ציון-דרך בסיפור העלייה שלנו ובסיפורו של האי מאוריציוס. זה המכתב הראשון שכתבתי על פיסת נייר שיצרתי כאן במו ידי. בפיסת נייר זו טמונים שלושה חודשי עבודה, ותקווה ונחמה של מאה שנים תמימות". כך כתב דר' אלפרד הלר, ממחנה המעצר למעפילים יהודים שנתפסו על ידי הבריטים בסוף נובמבר 1940, וגורשו לאי מאוריציוס בשל עלייה בלתי לגלית. דר' הלר כתב את המכתב בגרמנית, ושלח אותו אל בתו וחתנו בחיפה, בקייץ 1941. וכך פירט בהמשך: "חומרי הגלם שבהם השתמשתי הם סיבים מצמח האגבה, מהקנבוס המאוריציאני המפורסם ומהגבעול של צמח האלוורה". והוא מסביר שנעזר לשם ייצור הנייר בפחי-שמן ריקים, באריזות מרגרינה ובקופסאות של סיגריות. "האטרקציה העיקרית ב'טחנת הנייר' שלי, זה שמה בעברית, היא מטחנת אבן שבניתי בעצמי, הפועלת כמו מטחנת קפה".
אלפרד הלר היה מומחה לענייני דפוס, בעל השכלה אקדמית רחבה, ובעל בית דפוס במינכן. לאחר שהגיעו הוא ורעייתו למחנה המעצר באי השומם, ולפני שהתמסר לייצור נייר מלא-כלום, ישב אלפרד בתאו, מופרד מאשתו, ומילא 602 דפי-מחברת בכתב צפוף, בגרמנית. הוא קרא לספר 'האודיסאה של דר' זליגמן'. זליגמן – בן-דמותו של המחבר – מספר על מסעו המתמשך והמפותל לארץ ישראל, ערב פרוץ מלחמת העולם.
הניסיון להימלט מגרמניה היה באותה עת כבר כמעט בלתי אפשרי, ובסופו של דבר, נאלצו, אלפרד הלר ורעייתו פרידל, לקחת חלק במסע מחריד על פני הדנובה, בואך הים השחור והים התיכון, בחברת מאות רבות של מעפילים יהודים. הם התנהלו באוניות רעועות, תוך ניצול מחפיר של תלותם כפליטים במובילי המסע. המארגנים, אנשי עסקים ויורדי הים אליהם התקשרה התנועה הציונית של עלייה ב', התחייבו לספק את השייט תמורת תשלום משמעותי, אך הם השתמטו מאחריות, ניצלו והונו את הלקוחות הרדופים וסיכנו מאוד את חייהם.
מסע הנדודים של דר' זליגמן נמשך כמעט 12 חודשים. הסיפור גדוש עלילות ותהפוכות, אולם את תשומת הלב תופס יותר מכול התהליך הרוחני והנפשי שהוא עבר. האודיסיאה הזאת הייתה למעשה גם מסע מכונן של הנפש – פרידה של אדם בעל הכרה עצמית כהומניסט וליברל גרמני, מעולמו וממטענו הרוחני, והתמרתו בזהות ערכית חדשה כיהודי וציוני. השינוי התחולל לאחר שנבעט מביתו ומרכושו ומכל הוויית חייו, והוא נדרש לחפש מקור חיים רוחני ונפשי חדש. עמדו לזכותו חוסנו הנפשי, אישיותו החקרנית ותאוות החיים. הלר-זליגמן היה אדם רחב-דעת ורגיש. הוא ניחן בכושר הבחנה וביטוי מרשימים, והוא השכיל לתאר ולשתף בנאמנות את השינוי הפנימי העצום הזה, שהוא נדרש לחולל.
דר' זליגמן היה מודע למוצאו היהודי, אך ראה את עצמו כבן המולדת הגרמנית. הוא היה אדם אוהב חיים שוחר תרבות ועתיר ידע, שמתמוגג מיפי הטבע והיצירה האנושית, מחויב לערכים של יושר והגינות. כל אלה נהדפו ונשללו ממנו בכוח על ידי הנאצים עוד בשנים שקדמו למלחמה. לאחר שנכלא בדכאו וחש על בשרו את היחס השרירותי והמתעלל, הוא החליט 'להסתלק'. לוותר על ביתו ועל בית הדפוס שפיתח, ולחפש מקלט.
דר' זליגמן-הלר אהד את הרעיון הציוני. בתו היחידה נישאה לצעיר בן-עירה, והם בחרו יחדיו לעלות לארץ ישראל בשנת 1935. אחרי ניסיונות שעלו בתוהו למצוא ארץ שתיאות לקבלם, החליטו בני הזוג זליגמן להגר לפלשתינה, למרות שהיו מודעים למגבלות העלייה בשל גזרות 'הספר הלבן'.
פרשת מאוריציוס לא נזכרת בספרו של הלר. הוא מתמקד במהלך ההגירה של דר' זליגמן, ערב צאתו מעירו בגרמניה, ועד שראו עיניו את הר הכרמל.
השבר היה הגדול. קשה לא להתפעל מדר' זליגמן, מאדם בעל תשוקת חיים וכוחות, אומץ לב וחריצות, שהצליח, למרות תלאות הגוף והנפש, לחקור ולמצוא ולבנות לעצמו נתיב רוחני חדש, להתמסר לבניית זהות חדשה, תוך פיתוח אמונה וייעוד ערכי מוסרי חדש – כיהודי ציוני.
עוד בטרם יצאו דר' זליגמן ואשתו לדרך הם החלו להכין את עצמם לקראתו. המטען המצומצם שלקחו איתם כלל ספרים ללימוד השפות עברית וערבית, ודר' זליגמן שקד על לימודיו במהלך הדרך. בווינה הם הצטרפו לחבורה מגוונת של יהודים, שנמלטו מארצות שכנות, והגיעו מחוגים חברתיים שונים. הם עוררו בו סקרנות רבה. הוא למד וחקר מנהגים והליכות. בעזרת שותפים למסע הרחיב את תלמודו בנושאי תרבות ומורשת יהודית. הוא משתף בספרו את התחבטויותיו ותהיותיו בכל הנוגע למהות היהודית, אליה נחשף באותן נסיבות כאוטיות, והוא מתאר ברגישות רבה כיצד הצליח לבנות לעצמו תודעה יהודית לאומית מורכבת ומגוונת. עבודה פנימית זו שבכורח הנסיבות גם התפרשה על פני חודשים ארוכים, גיבשה את תפיסותיו ואת הכרתו הפנימית כיהודי ציוני.
מסע השייט נמשך שנה שלמה, וסיפורו של דר' זליגמן מסתיים על סיפון אוניית המעפילים החרבה, כשהוא רואה מולו את הר הכרמל, אליו השתוקק. בחן אירוני מופלא מתאר המספר את הרגע הקסום הזה. גיבורו ניצב על הר נבו – מנגד רואה את הארץ, ואליה לא בא.
חמש שנים כמעט חיו אלפרד ופרידל במחנה המעצר במאוריציוס. באוגוסט 1945 הם שבו ארצה. אלפרד זכה לראות בהקמת המדינה. הוא חי עוד אחת-עשרה שנים בחיפה ולאחר מכן בירושלים, בבית בתו, ועסק בהכנת נייר שאוב-יד מצמחים ארץ ישראליים. פרידל רעייתו הובלה מייד בהגעתם לבית חולים בחיפה, ונפטרה שבועיים לאחר מכן, לאחר שזכתה לפגוש את נכדתה ואת בתה ההרה.
*הספר ראה אור בגרמנית שנים רבות לאחר מותו של אלפרד הלר, ביוזמתה של בתו רוזה, בהוצאת ספרים גרמנית, במינכן עיר הולדתו. המו"ל הגרמני, וולפגנג בנץ, סיפר בהקדמה על קורות משפחת הלר, ועל נסיבות חייו של אלפרד עד שהחליט להגר בעקבות רדיפות הנאצים. בסוף הספר הוסיף וולפגנג בנץ פרק מאלף על חייו ופועלו של הלר במשך חמש השנים שבהן היה כלוא במאוריציוס, עד שהוחזר על ידי הבריטים לארץ ישראל, לאחר תום המלחמה, באוגוסט 1945.
**הספר ראה אור בעברית בהוצאה משפחתית, ביוזמת נכדתו של הלר, שלומית הרבורגר, כזיכרון לסבא מעורר ההשראה, ומתוך הכרה בערך החברתי והאנושי של הסיפור, כולל המורשת שהוא נושא עימו.
* הספר נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, בספריית 'יד ושם', בספריית אריאלה' בת"א
** ובאתר 'עברית' ניתן לרכוש את הספר לקריאה דיגיטלית בקישור :
shloh0612@gmail.com
