קוראים יקרים, הזמנים המורכבים והקשים שכולנו עוברים, כמו זימנו כתבתו של מוטי סנדק מטה, מעין מראה בהירה על משמעותה וחשיבותה של מדינה ליהודים, וייחוד נסיבות הקמתה. זווית הראייה של סנדק מרעננת מה שאולי ידענו ולא מיקמנו שונה. ודבר נוסף חשוב באותה מידה – הארת מנהיג מהו ומאיזה חומר קורץ.

כתב – מוטי סנדק

בנג'מין פרנקלין) Benjamin Franklin ‏ 1706- 1790) כתב ביומנו את המשפט "אם אינך רוצה להישכח לאחר מותך עליך לכתוב דברי טעם שכדאי לקרוא, או לעשות דברים של טעם שראוי לכתוב עליהם".

דומה שאין איש כבנימין זאב [תיאודור] הרצל הראוי לשני הכתרים של פרנקלין שנכתבו בארצות הברית מאה שנים לפני הופעתו של הרצל על במת אירופה. איש שבמהלך תשע שנות חיים חלם, יזם, כתב, הפיק, ניהל, ביים, יצר קשרים חובקי עולם עם מנהיגים ושועי עולם, כתב מחזות, הקים עיתון "די ולט" אותו ניהל וערך, ערך את מדור הסטירה בעיתון "נויה פרירה פרסה", סיקר את משפט דרייפוס בפריס, ככתב העיתון .יצא למסע בן עשרה ימים לירושלים ולמושבות בארץ ישראל על מנת לפגוש את הקיסר הגרמני לדקות ספורות על אם הדרך ליד מקווה ישראל, עם שובו מירושלים כתב את הרומן האוטופי 'אלטנוילנד' תוך שבעה עשר ימים.

הרצל הקים בנק יהודי [אוצר התיישבות היהודים] אשר מימן את פעולותיו, הקים את קק"ל, כתב עשרות סיפורים ופיליטונים, כתב את "מדינת היהודים" – התסריט ליסוד הקונגרס הציוני הראשון בבאזל [לימים ההסתדרות הציונית העולמית], הפיק וביים את הקונגרס תוך עמידה על כל פרט עד האחרון שבהם, אולי ההפקה הגדולה ביותר של המאה ה-19, שהיה ל"מפה ומצפן" להקמת מדינת היהודים כעבור 50 שנה בדיוק כפי שרשם ביומנו בתום הקונגרס (3 בספטמבר 1897) :"בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי,  הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים,  לכל היותר בעוד חמישים שנה,  יכירו בה הכול ."

כל אותה עת לא פסק לתעד את עשייתו ביומן.

את צוואתו הספרותית כתב שבע שנים לפני מותו [1897]. וכשנה וחצי לפני מותו [1903] פרסם את צוואתו המציינת את בקשתו כי העם היהודי יעלה את ארונו ואת ארונות בני משפחתו לקבורה בארץ ישראל.

התפאורה: וינה

וינה, עיר מגוריו הייתה התפאורה למעשיו – בחדר עבודתו בביתו בווינה רקם והגה את מחזותיו ואת הרעיון הציוני. עם היהודים האוסטרים הבולטים באותה עת נמנו יוצרים יהודים כמו ארתור שניצלר, קרל קראוס, זיגמונד פרויד, מרטין בובר, וסטפן צוויג.

הייתה זו קבוצה של יהודים מחוננים באירופה שהשפעתם הייתה מכרעת על התרבות הגרמנית בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. הם השתייכו לדור של אנשי רוח שחייהם הוחתמו בחוויית התמוטטות הערכים המסורתיים. לכן הם הרגישו ביתר שאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעיה קיומית קשה. הם זנחו את המסורת היהודית, נדחו על ידי החברה הגרמנית החילונית ולא נטמעו בתוכה. הם היו בשוליים במובן הרוחני העמוק. יעקב וסרמן עוד אחד מנציגיה הבולטים של קבוצת שוליים זו מתאר אותם כ"תלושים מבחינה דתית וסוציאלית, מרחפים באוויר; את האמונה הישנה הם חסרים, ולקבל אמונה חדשה, את האמונה הנוצרית, הם נמנעים. הגטו הגופני נהפך לגטו נפשי ורוחני עבורם".

יהודי אוסטריה חיפשו מענה למצב בלתי נסבל זה באמצעות קשת מגוונת של התנהלות, כגון התבוללות או המרה לנצרות (כפי שעשה גוסטב מהלר), הזדהות עם מטרה פוליטית או אידיאולוגית כמו סוציאליזם (ויקטור אדלר) או ציונות (הרצל ונורדאו).

בימוי והפקת הקונגרס בבאזל

"מי שרוצה להיחשב צודק מקץ שלושים שנה, מן ההכרח שיוכרז משוגע בשלושת השבועות הראשונים להופעתו" רשם הרצל ביומנו שלושה חודשים לפני שעלה המסך על הקונגרס בבאזל  בסוף אוגוסט 1897.

בחירת האולם
הרצל הגיע לבאזל, ארבעה ימים לפני היום שנועד לפתיחת הקונגרס, ב- 29 באוגוסט. חום כבד של קיץ שרר בעיר. הרצל השתקע במלון Trois Rois (שלושת המלכים). מתחת לחלונותיו זרמו מימיו האפרוריים של הריינוס. מיד נחפז לבדוק את המשרדים שהעמידה העיריה לרשות הקונגרס. כאן היה מזומן לו זעזוע ראשון. המשרדים מוקמו בחנותו של חייט שזה עתה התרוקנה מבעליה. על מנת להקדים ולסתום פיהם של מלעיזים, הורה הרצל לכסות בפיסת בד את השלט של החייט שעוד היה במקומו. הוא ידע כי בכינוס ראשון כזה של עם מנודה חשוב כל פרט: קו גבול דק מאד מפריד בין המופלא לבין המגוחך.
אחר-כך יצא לראות את אולם הקונגרס. שם זומן לו הזעזוע השני. הפרקליט השווייצרי והעסקן הציוני ד"ר דוד פרבשטיין מציריך, שכר לתומו איזה מרתף בירה זול עם בימת קברט זעירה שהתאימה לבידור קל של בית-קפה. הרצל ביטל מיד את העיסקה והעביר את הקונגרס לאולמי הקזינו העירוני שהלמו יותר את הדיונים הרציניים שהועיד הרצל לקונגרס שלו. מעל לפתח הכניסה תלו דגל כחול-לבן, על פי הרעיון של דוד וולפסון. תוך כדי חיפוש אחר הדגל המתאים, הבזיק במוחו של וולפסון רעיון: "הרי יש לנו דגל! הוא כחול-לבן, כמו הטלית. נפרוש את טליתנו לעיני כל העולם!". וולפסון הזמין דגל כחול-לבן מעוטר במגן-דויד. "כך נולד הדגל הלאומי שלנו," סיפר וולפסון בזיכרונותיו. "ואיש לא שאל כיצד נולד הדגל."

הצירים
הצירים באו מכל חלקי אירופה, מעבר לים, מארץ-ישראל, מצפון אפריקה ומאמריקה. רובם היו צעירים ממזרח אירופה. לא מעטים עלו לרכבות כשבידם צידה לדרך שנתנו להם אימותיהם החרדות.
רחובותיה הצרים של באזל המו קהל ססגוני ומוזר. סטודנטים מקייב, היידלברג, מונפליה וברלין, שעל לחייהם מתנוססות צלקות של דו-קרב. אברכים בעלי זקן ופאות ולצידם בני משפחות מתבוללות או מומרות ממערב אירופה, עורכיהם של כתבי-עת קטנים מוורשה ואודסה, משוררים עבריים [שקהל קוראיהם לא עלה על כמה מאות] שבאו מתוך תקוה להחייאת הלשון; סוחרים מרומניה והונגריה, פרופסורים מאוניברסיטאות היידלברג וסופיה, מנתח עיניים ידוע מקייב, רופאים, מהנדסים, חנווני קטן וחיוור מפולין, רוקח בלונדיני משוודיה, אינטלקטואל צרפתי ממושקף, בנקאי הולנדי חמור-סבר, פרקליט ווינאי מגונדר ועיתונאים מכל רחבי העולם היהודי, שהציונות הייתה להם עבודת קודש.

התגים
על כולם היה לענוד תגים כחולים משובצים שנים-עשר כוכבים אדומים וזהובים ועליהם המילים, בגרמנית: "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד מדינת יהודים", שחולקו להם בכניסה לאולם.

הבימוי
המיזנסצנה המושלמת בקונגרס העידה על נטייתו המובהקת של הרצל "לביים את הפוליטיקה" בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב. בנטייתו זו היה הרצל איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה, אותו זן שלדברי פרידריך שילר מוכן ומזומן לסלוח לכל ובלבד שלא יגזלו ממנו מחזה ראוה. הרצל היה איש תיאטרון מובהק, מחזאי הבקי בלהטוטי תאורה, תפאורה ותלבושות. מרגע שבא לבאזל פיקח אישית על כל הפרטים עד האחרון שבהם. "פוליטיקה לעולם יש בה יסוד של תיאטרון", קבע. ברגע זה בחייו חש הרצל בבאזל כמי שחוזר אל בימת הבורגתיאטר בווינה – הפעם לא רק כמחזאי, אלא גם כבמאי, מפיק, מנהל במה, ושחקן ראשי.
הרצל לא הניח מאומה ליד המקרה, הוא קבע סדר יום נוקשה והקפיד שלא יחרגו הנואמים מן הזמן שהוקצב להם. נוהל זה עורר מחלוקות קשות. הרצל נאבק על דעתו ולבסוף יצא וידו על העליונה. לא היו נאומים מאולתרים. הטקסטים של כל הנואמים הועתקו וחולקו מראש בכתב ליושבי ראש הוועדות השונות.

השחקנים
צירי הקונגרס השתתפו במעין פסיכודרמה. בניצוחו של הרצל הורשו לגלם בני-חורין במלודרמה היסטורית של אומה. אי אפשר היה להתעלם מן הרושם התיאטרלי העילאי ששרר במקום. הרצל ניסח זאת כך: "מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש כדי לחבוש אותו."

התלבושות
הרצל היה מודע מאד לחשיבותן של התלבושות. על ההזמנות / כרטיסי-הציר שנשלחו דאג הרצל לציין "חליפה רשמית שחורה (פראק) ועניבת פרפר לבנה הם חובה בישיבת הפתיחה החגיגית".
החלה התרוצצות לחנויות להשכרת בגדים. הייתה זו תקנה שקשה לעמוד בה. מקס נורדאו ניסה להתמרד; צילינדרים ופראקים היו מאותם "שקרים מוסכמים" של הציוויליזציה המודרנית שעליהם אסר מלחמה. אי לזאת הופיע נורדאו בחליפה רגילה. "אינני מוכן ללבוש פראק, וודאי לא בעשר בבוקר." הרצל משך אותו הצדה. "יום התכנסות הקונגרס הציוני הראשון אינה יום רגיל," אמר. "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם." נורדאו קיבל עליו את הדין. כעבור רבע שעה הוא חזר לבוש פראק. "תודה, ידידי. תודה מעומק הלב." חיבק הרצל את נורדאו בחמימות.
בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח. בקפידה חישב הרצל ענין זה מראש, חודשים לפני הקונגרס, כדי לשוות לדיונים רוח של חגיגיות ממלכתית. לבוש רשמי "יוצר במהרה נעימת-דיבור מתונה, שאולי לא הייתה להם בבגדי קיץ בהירים, או בבגדי מסע". הקונגרס סימל בעיני הרצל "ראשית חירותו של עם מנודה". יותר משרצה לעשות רושם על העולם החיצון, רצה הרצל לחזק בליבם של הצירים את חשיבותם העצמית בעלותם על במת ההיסטוריה.

המסך עולה
הקונגרס נפתח רשמית ביום ראשון 29 באוגוסט בעשר בבוקר. הציפיות הרקיעו שחקים. באולם היו 208 צירים מ-16 ארצות. "נויה פריה פרסה" עיתונו של הרצל החרים את הקונגרס, אך הוא הצליח לקבץ 26 כתבים של עיתונים אירופיים חשובים. לא היה די מקום ביציעים למאות הצופים, כולל שווייצרים לא-יהודים שהסתקרנו לראות "קונגרס של יהודים". צופים שלא מצאו מקום ביציע הושבו באולם הדיונים, בכיסאות נוספים שהוצבו מאחורי כיסאות הצירים.
הבימה הייתה עטופה בירוק כהה ובאגפיה שולחנות לעיתונאים ולקצרנים. אף שהרצל תכנן ועיצב הכל בעצמו, הוא היה נרעש לרגע כשנכנס בפעם הראשונה לאולם. "מיהרתי ויצאתי שוב החוצה כדי שלא אתפס לרגשנות, סחרחורת קלה אחזה בי", כתב ביומנו.
את הדיונים פתח זקן הצירים, ד"ר קארן ליפא מרומניה, מוותיקי תנועת חובבי-ציון. ד"ר ליפא האריך בדבריו מעבר למוסכם ונאם שלושים דקות במקום עשר שהקצה לו הרצל, הוא התעלם מפניות עצבניות חוזרות של הרצל לסיים שלבסוף אף איים להפסיקו באמצע דבריו. אבל כשפצח הקשיש הנכבד בקול רועד בברכה "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," עבר רעד של התרגשות באולם המלא והגדוש, והיו שפרצו בבכי. כשמסר את פטיש היושב-ראש להרצל וקרא "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת", קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים סוערות …

גיבור המחזה
בצעדים מדודים קרב הרצל אל הבימה, לקול תרועת הקהל. שליו וזקוף היה, וחזותו מלכותית יותר מתמיד. עמד זקוף וגאה, בזקנו השחור ובמבט חודר הנשקף מעיני הקטיפה שלו. תוך כדי התשואות הגוברות ורקיעות רגלים על רצפת העץ ונפנוף מטפחות וקריאות הידד, היו אנשים בקהל שנרכנו לנשק את ידו, ואילו אחרים בכו וחיבקו איש את רעהו בשמחה.
הרצל הגיע אל מקומו במרכז הבמה, אך לא יכול היה להתחיל בנאומו. כל-אימת שפתח את פיו התחדשה סערת התשואות וגברה. התשואות נמשכו כחמש עשרה דקות. הסופר העברי בן-עמי קרא בקול גדול: "יחי המלך!"
הרצל הזדקף מלוא קומתו ההדורה. עמד על הבימה ולא השיב על התשואות. "בכוונה נמנעתי מלקוד קידה כדי לא להשרות תמונה של הצגה זולה". קריאתו של בן-עמי "יחי המלך!", שרבים חזרו עליה, הדהדה באולם. הרצל החווה בידו תנועה קלה של קוצר-רוח. בתוך הסערה הכללית נשאר שליו. היה חיוור כסיד; תווי-פניו נראו כרקועים על שעווה. עיניו זהרו. הרצל הטה את ראשו לאחור ופתח פיו לדבר. השאגה נמשכה; הרצל סגר פיו ושילב זרועותיו על חזהו. השחקן והאיש התמזגו והיו לאחד, המופת חפף את האדם וברגע עילאי זה שיחק הרצל את תפקיד חייו, את הרצל.
"מטרת הקונגרס לעצב טיפוס של יהודי חדש" אמר הרצל, "יהודי שיידע לגאול את עצמו. אומה חייבת לעזור לעצמה ,אחרים לא יעזרו לה".
כשסיים הרצל את דבריו נפלה שתיקה ואחריה פרצה שוב סערת תשואות.

לאחר רדת המסך
תשע שנים בלבד נמשכה פעילותו הציבורית והאמנותית-תיאטרונית של הרצל כשהן שלובות זו בזו. מאז הפגישה עם הברון הירש ופרסום "מדינת היהודים" ביוני 1895 ועד מותו ממחלת לב בגיל 44. ב – 1901 כתב ביומנו. "היסטוריון הגון יותר ממני, אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים מווינה הפך סמרטוט לדגל ואספסוף לעם המתלכד בקומה זקופה סביב דגל זה.": "כשביום מין הימים מדינת היהודים תהיה קיימת, הכול ייראה קטן ומובן מאליו."

הסצינה התיאטרונית בתקופתו של הרצל
במקביל לפריצתו של הרצל אל בימת התיאטרון האירופי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, נשבו רוחות חדשות בתיאטרון, נולד התיאטרון המודרני, התיאטרון הריאליסטי: מחזאים כמו הנריק איבסן (בית הבובות, אויב העם, אלוף הבונים, רוחות) ,אוגוסט סטרינדברג, (נושים, האב, העלמה יוליה) ברנרד שואו (פיגמליון), אנטון צ'כוב (שלוש אחיות, גן הדובדבנים, השחף), גוגול (שידוכים, רביזור), אוסקר ויילד (שלומית, חשיבותה של רצינות, מניפתה של ליידי וינדרמיר), אלפרד ז'ארי (אובו), אדמונד רוסטאן, (סירנו דה- ברז'ראק) מקסים גורקי (בשפל), גרהארד האופטמן (האורגים), פרנק וודקינד (אביב מתעורר), א.ת הופמן (איש החול, סיפורי הופמן), ויליאם ב. ייטס (הרוזנת קטלין) וארתור שניצלר (המעגל) הטביעו את חותמם על בימות אירופה.
בגרמניה הופיע אחד מגדולי הבמאים היהודים מקס ריינהארדט (1873-1943) ובמוסקבה סטניסלבסקי ונמירוביץ' דנצ'נקו ויבגני וכטנגוב שביים את יצירתו המיתולוגית של אנסקי הדיבוק (שתורגמה מיידיש לעברית בידי ח.נ. ביאליק). הקדים אותו אברהם גולדפאדן שיסד את תיאטרון היידיש הראשון בעיר יאסי ברומניה (1876). גדולי הסופרים היהודיים באותה עת כמו שלום עליכם, י.ל פרץ, שלום אש, יעקב גורדין ומנדלי מוכר ספרים, ביאליק, י.ח. ברנר וזלמן שניאור "חטאו" בכתיבת מחזות.
גם בניו יורק זוכרים את הרצל .
אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון היידיש, בשהותו בשנות חייו האחרונות בניו יורק יסד את אגודת דוברי העברית בשם "ד"ר הרצל ציון קלוב" (המועדון הציוני על שם ד"ר הרצל). הוא כתב בשבילם בסוף שנת 1905 "חזיון במערכה אחת וחמישה מחזות (תמונות) בשירים ומחולות" בשם: "דוד במלחמה", מוגש לכל נערי ישראל הלומדים באהבה וברצון את שפת קדשנו".
המחזה הוצג בפעם הראשונה בחודש מארס 1906 בהנהלתו ובבימויו של המחבר גולדפאדן, שלמרות מצב בריאותו הרעוע ומצבו החומרי הקשה טיפל בחיבה יתרה ובמסירות בכל ההכנות להצגה. כעבור שנה (מארס 1907) הוצג המחזה שנית של-ידי אותה "להקה", ובאפריל 1908, אחרי מותו של המחבר גולדפאדן, בפעם השלישית. כל ההצגות הלהיבו את המשתתפים ומשכו קהל רב. העיתונות היהודית והאמריקאית קיבלה אותן בחמימות ובהערכה.
גיליון זה של "במה, כתב עת לתיאטרון" חושף לראשונה את הרצל איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה תוך כדי כתיבת התסריט ל'מדינת היהודים . איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו והכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה ולרתום אותם להפקת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, אולי ההפקה הגדולה ביותר על סף המאה העשרים. השנים 1860-1904 חובקות את חייו של הרצל.

סוף דבר
ברל כצנלסון כתב בשנת 1934: "הדור אשר חי את הרצל, אשר ידע את קיסמו החי, אשר ידע את האבל הגדול עם מותו ועוד שנים רבות לאחר מותו, הדור הזה נושא בליבו את דמותו ויונק מזיוו, אך יש לחשוש שהדורות הבאים לא ידעו את הרצל בלתי אם כשם, סיסמה, דגל או אגדה נאה." ברל הזהיר אותנו, שנות דור אחר-כך, מסכנת השכחה. הוא יזם את חג כ' בתמוז, מועד פטירתו של הרצל, כיום זיכרון. עם השנים המועד נשכח ואיתו גם משמעות הזיכרון הקולקטיבי של הרצל כסמל חי לחלוציות ובניית חברת מופת ברוח החזון שהותיר אחריו ב"אלטנוילנד", ביומניו, סיפוריו, מחזותיו וכתביו. וכך, עם השנים, הרצל נותר כאייקון של זקן וסמל. "חוזה המדינה" ותו לא. האיש שעמד על המרפסת של מלון "שלושת המלכים" בבאזל וחלם שיום אחד תהיה מדינה ליהודים נשאר אגדה.

עתה ניתנה לנו ההזדמנות לתקן עוול היסטורי ולהצמיד לתואר "חוזה המדינה" את התואר מחזאי ובמאי. הרעיונות של האנשים הדגולים הם נחלתה של האנושות כולה, להם עצמם יש רק את המוזרויות שלהם.

קרדיט
מתוך הספר: מבימת התיאטרון אל בימת ההיסטוריה, הרצל- המחזאי שהפיק את 'מדינת היהודים' [במה 287 -2022]
מאת: מוטי סנדק, עיצוב: דרור צונץ הוצאה לאור: במה, ספרי עיון תיאטרון יהודי, עורך: מוטי סנדק, הפקה: המכון לקידום תיאטרון יהודי.
לרכישת הספר: אתר במה https://www.bamah.info/maincatalogpage/books/?ItemID=47055
או במייל Msandak@bezeqint.net