סיפור – הציטוט מטה, מתוך מייל שנשלח אלי :

“כל פירוש מיותר … מפני שפירוש גורר פירוש לפירוש, ופירוש, פירוש לפירוש. לסוף הפירושים עצמם עושים עצמם ענין להתפרש, בתוך כך שנותיו של אדם יוצאות ולא נתפרשו הפירושים.” (ש”י עגנון, ‘ספר תכלית המעשים’, האש והעצים, ירושלים ותל- אביב תשכ”ז, עמ’ קסג.)

עורר סקרנות רבה. ראשית, לא הכרתי כלל יצירה זאת של עגנון, למרות מספר שנים שגם לימדתי את עגנון, ושנית, תוכנו של הציטוט הפתיע בהארתו.

מצאתי את הסיפור בכרך עגנון 'האש והעצים'. יצירה יוצאת דופן בכל מרכיביה. הוספתי לעניין ולעושר, המלצותיו של יוסף סאקס, מנהל אגף המחקר בבית עגנון בירושלים, אשר הפנה אותי  לשלושה מפגשים עם פרופ' אריאל הירשפלד ביוטיוב, גם הם מרתקים ומאירים. אל תפסידו אותם. צרפנו אותם בסוף הסיפור.

תוכנו של הסיפור לא נספר. כדרכנו, רק נסקרן דיו שגם אתם, קוראים יקרים, תרצו לקראו. מדוע? ראשית, אמנותו הסיפורית גדולה, שנית, מהותם של החיים בכף ידו של הסיפור.

ר׳ אברהם יצחק ור׳ יצחק יעקב ור׳ יעקב יוסף, שלושה חסידים נזדמנו בקרון אחד של רכבת. והסיפור מתחיל להתגלגל 'בקרונין של רכבת' ועם 'שלושה חסידים' :

"ר׳ אברהם יצחק ור׳ יצחק יעקב וד׳ יעקב יוסף שלושה חסידים מופלגים נזדמנו לקרון אחת של רכבת."

הסיפור מתחיל כמו אגדה – שימו לב לשמות הגיבורים, והתבנית – 3 גיבורים. הפתיחה בלבד מסקרנת. הרכבת מתחילה לנוע גם בתוך הקרון – שימו לב ל- staccato   של הטקסט כצ'ק-צ'אק של גלגלי הרכבת :

"לאחר שהניחו את מטלטליהם ותפסו להם מקום טיננו ידיהם ועמדו והתפללו תפילת הדרך. לאחר שסיימו תפילתם הציצו עיניהם וראו זה את זה. הושיט זה ידו לזה וזה ידו לזה ונתנו שלום זה לזה. ר׳ אברהם יצחק פשט את ידו מתוך הארת פנים ומתוך הרחבת הדעת ומתוך קורת רוח והשהה יד חבירו בידו כשהוא מביט בו בחיבה, וכשהניח את ידו חזר ואחז בה וכפל לו שלום. ר׳ יצחק יעקב אחז ידי חביריו לא יתר על המדד. ולא פחות מן המדה, כמי שמשקלותיו באצבעותיו ושוקל חפץ כנגד חפץ. ר׳ יעקב יוסף כל נתינת שלום שלו בבחינת מטי ולא מטי, לא נגעה יד ביד עד שאסף את ידו. כל זמן שעמדה הרכבת ישב לו כל אחד דבוק למקומו ודבוק במחשבותיו, כיון שזזה הרכבת ונשתיירו לבדם נתרווח להם מקומם ונתיישב לבם. לא הגיעו עד לתחנה ראשונה עד שהתחילו מסיחים זה עם זה, כיוצאי דרכים שמקום חפצם רחוק ואינם בהולים על הזמן."

פרק א' מסתיים בהצגת שלוש הדמויות:

" לאחר שהניחו את מטלטליהם ותפסו להם מקום טיננו ידיהם ועמדו והתפללו תפילת הדרך. לאחר שסיימו תפילתם הציצו עיניהם וראו זה את זה. הושיט זה ידו לזה וזה ידו לזה ונתנו שלום זה לזה. ר׳ אברהם יצחק פשט את ידו מתוך הארת פנים ומתוך הרחבת הדעת ומתוך קורת רוח והשהה יד חבירו בידו כשהוא מביט בו בחיבה, וכשהניח את ידו חזר ואחז בה וכפל לו שלום. ר׳ יצחק יעקב אחז ידי חביריו לא יתר על המדד. ולא פחות מן המדה, כמי שמשקלותיו באצבעותיו ושוקל חפץ כנגד חפץ. ר׳ יעקב יוסף כל נתינת שלום שלו בבחינת מטי ולא מטי, לא נגעה יד ביד עד שאסף את ידו. כל זמן שעמדה הרכבת ישב לו כל אחד דבוק למקומו ודבוק במחשבותיו, כיון שזזה הרכבת ונשתיירו לבדם נתרווח להם מקומם ונתיישב לבם. לא הגיעו עד לתחנה ראשונה עד שהתחילו מסיחים זה עם זה, כיוצאי דרכים שמקום חפצם רחוק ואינם בהולים על הזמן."

שלוש דמויות כה שונות זו מזו, הולכות ומתבהרות בהמשך נסיעתם. גילויי סיפורי חייהם ומטרת הנסיעה הם המסגרת לראייתם מציאויות שונות בתקופות שונות בחייהם. העושר הבא לידי ביטוי בתכנים המסופרים והערותיהם של השותפים לדיאלוג מרתקים.

יכולתו של עגנון לאפיין כל דמות לא רק מקטעי הדיאלוג שהם משמיעים, אלא גם מפרטי הפרטים של תנועותיהם, לבושם וחפציהם, ולו הטריוויאלים, כציור דמות על הנייר או כסצנה מתוך תסריט. שימו לב לדמותו של ר' יעקב יוסף – הדלקת סיגריה, ראויה להדגשה יתר – תיאטרון לפרטי פרטים. אחד הקטעים המאפינים את הדמות יוצאת הדופן הזאת.

"באותה השעה שישב לו ר׳ אברהם יצחק מכוסה בענני עשן מקטרתו ותפוס במחשבותיו עמד לו ר׳ יעקב יוסף מוטה אצל החלון וטרח לעשות לי ציגרטה. צרר את הטיטון בנייר וגלגלו ושייר בו פאה ודבקו ברוק ותלש פאת הנייר ויצאה לוציגרטה. נתן את הציגרטה בפיו ומשך בה ולא משכה טעם עישון. נטלה וראה שלא העלה בה אש. משמש בבגדיו והוציא תיבה של גפרורים, מקצתה מעוכה ומקצתה רצוצה ושבורה וכולה מלוכלכת מכל מה שהיה לו בכיסו. לואי שנשמתי תהא נאה ושלימה ממנה. הוציא גפרור מתוך התיבה ונשמטה התיבה מידו ונתפזרו גפרוריה. שחה לאספם. פגע בהם ברגליו ושתחקו. בדק ומצא גפרור אחד שלם. עד שלא העלה בו אש נשבר. חזר ובדק את גפרוריו ומצא אחד שלם. בתוך שהוא מעלה אש שכח היכן הניח את הציגרטה. עד שמצאה כבה הגפרור. מצא חצי גפרור שחצי ראשו היה קיים. כיון שהעלה אש נכוו אצבעותיו. פלט את הציגרטה וטפל עליה רוק."

לאורך כל היצירה, לאורך כל הנסיעה, פניהם האנושיות המגוונות של שלושת הגיבורים ש מצטיירות לנגד עיני הקורא – מחשבות, ביטוים, מעשים קטנים – הרזולוציה אליה יורד עגנון כובשת ומרתקת. אמנות סיפורו של עגנון תיאטרלי :

ר' יצחק יעקב, שלא עישן "נענע ראשו ואמר, ערום אתה יצרי, אחר כל מה שהיה בינינו עדיין אתה ממתיק לי את העישון. אף אני אראה לך שאני ערום. רואה אתה ציגרטה זו, הריני זורקה, ומכאן ואילך לא תבוא ציגרטה לפי. זרק את הציגרטה והדיר עצמו מן העישון. ואף על פי שהדיר עצמו מן העישון — מריח הטבק לא הדיר עצמו. וכיון שעלה לפניו ריחו של הטיטון (הטבק שבמקטרת שכנו) הזיז עצמו אצל ר׳ אברהם יצחק כדי לקלוט את הריח החם היוצא ממקטרתו."

הגיוון שבעניין אינו מרפה – קראו קטע אגבי יפיפה : "מכל מקום יפה הזכירה משכחה, שעל הזכירה אומרים ברוך מזכיר נשכחות ועל השכחה לא אומרים ולא כלום, ואם אומרים אומרים חבל ששכחתי. אף על פי כן אין השכחה מכלל הרעות, שאם היתה מכלל הרעות צריכים קני האש והעצים היו להודות עליה שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה."

חכמה קטנה כגדולה הבאה לידי ביטוי בסיפור מעירה שגרת מחשבות ומרעננת זוויות ראייה –

"אמר ר׳ יעקב יוסף, כשם שאין אתה יודע מה הפסיד מחמת שלא נסע כך אין אתה יודע מה הרוויח מחמת שלא נסע. ועוד אומר לך, לא כל מי שסמוך לדלת הדלת נפתחת בידו ולא כל מי שמסתכל לחוץ מראין לו מה שבחוץ. אני איני שליט לא בדלתות ולא בחוצות ואיני בעל כח עד כדי להעלות בני אדם ומטלטליהם. אמר לו ר׳ אברהם יצחק, חס לי לצערך, לא אמרתי אלא כנגד צערו של אותו העלוב׳ ולבסוף מתוך צערי עליו ציערתי אותך. נענע ר׳ יעקב יוסף ידו מתוך גילוי אי רצון ואמר, לא ציערתני ולא ציערני אדם מעולם. ישב ר׳ אברהם יצחק שעה קלה כמשתומם והרהר אחרי דבריו של ר׳ יעקב יוסף, אחר כך השקיף עליו ואמר לו, תמה אני על דבריך, אפשר שלא ציערך אדם מעולם? מימי לא שמעתי אדם אומר כך. אפשר אתה מפרש לי דבריך. אמר ר׳ יעקב יוסף, כל פירוש מיותר. — מיותר? למה ? — למה? מפני שפירוש גורר פירוש לפירוש, ופירוש פירוש לפירוש. לסוף הפירושים עצמם עושים עצמם ענין להתפרש, בתוך כך שנותיו של אדם יוצאות ולא נתפרשו הפירושים."

תודו, קוראים יקרים, שגם חיוך מעלה קטע זה על פנינו, והוא חיוך מתוך חכמה גדולה שנאמרת.

כיצד מצליח הסיפור להתגלגל עם סיפורים ואנקדוטות? עגנון מפליא במלאכת אריגת סיפור בתנודות של יצירת עליות וירידות ביצירת מתח:

"הרכבת עמדה. לא הגיעה לתחנה ולא נתקלקלה, אם כן למה עמדה י מרובים הם הפירושים ואף אחד מהם אינו מתקבל על הדעת, אלא יתכן שאחד מגדולי המלכות נסע ברכבת וסעד וביקש לחצוץ את שיניו אחר סעודתו והעמידו בעבורו את הרכבת, או יתכן שיש טעם אחר פשוט מזה, שפעמים פשוטות הן הסיבות האמיתיות יותר ממה שאנו מעלים על דעתנו. אם כך או כך חבל על אותם שהיו בהולים על נסיעתם ולא הספיקו לעלות מפני שזזה הרכבת והלכה לה ועכשיו שעמדה לא נמצא אדם שעלה."

הסיפור 'ספר תכלית המעשים' ממחיש גם גדולתו הספרותית ההגותית של העגנון. לא קורה בסיפור כמעט כלום, ויש בו עושר לפרטי פרטים מה הם בעצם חיי בני אדם – כוונות ומעשים, מעשיות משעשעות, בצידן הארות חכמה, עליות וירידות פיזית ונפשית, שליטה, שלמראית עין מובילה, ובפועל נותרת למרעית עין בלבד, טובה ורעה בחיים, תמימות רוחנית המתנפצת באירוניה מכה, הפיזי והמטפיזי המתפרשים בחיי חסיד, ואפילו הסחות הדעת שבחיים נמצאו להם פירוש סיבה ומסובב. פרופ' אריאל הירשפלד הגדיר סיפור זה 'יצירה מונומנטלית', ועד כמה הגדרה זאת מדויקת.

עצם ניסוח שם הסיפור עשוי להתפרש בסופו – תכלית מעשינו בעטיפתו הסיפורית המרתקת של עגנון עומדת כולה "זוהרת" בחשיפת מהותה. אבל… לטעמי, גם התכלית הזאת, הכל-כך מורכבת, לאמיתו של דבר, איננה שאלה אמיתית. ומדוע?  כי כך בנויים בני האדם – באים לעולם, פועלים, זקוקים למעשים והמעשים זקוקים לתכלית. מכאן הטריוויאליות, אולי הכואבת של מהות החיים, משטחת כל הנאמר גם ברומן של מחשבות גדולות. עגנון מאיר מראה מורכבת שגם העולם החסידי הפנטסטי, נכנס באותה מסגרת דמונית איומה, רק מסיבה אחת – כי אלו החיים של בני האדם  וכי אין אחרים לבחירה. כה פשוט! וכה מורכב.

קוראים יקרים, לא בכדי איננו מרחיבים בנושא עיקר הסיפור – מהי תכלית המעשים של האדם? כי לא נרצה 'להרוס' לכם פואטה לא-קטנה בסיפור. ובנוסף, תמיד יותר מעניין כש'אין מאכילים' קורא בפרשנותו של כותב הכתבה. הסיפור 'ספר תכלית המעשים' הוא ללא-ספק אתגר, כדברי פרופ' אריאל הירשפלד.

לסיפור 'ספר תכלית המעשים' שני סופים  – אחד, נמצא בקובץ הסיפורים 'האש והעצים', והשני, שהתגלה לאחר מותו של עגנון, בארכיונו, ע"י ביתו, אמונה ירון. החומר הארכיוני הודפס  בשנת 2000 בהוצאת מאגנס. יש המסבירים שלטקסט ב'האש ועצים' אין בפועל סיום, כדרכו של עגנון לסיים יצירה. לאחר קריאת הסיום בקובץ ב' שבהוצאת מאגנס, אולי מבינים, אולי – שב- 1954 לא סיים עגנון את סיפורו.

ואם אתם חפצים במעט פיקנטריה מהחיים, ננדב אותה. 'ספר תכלית המעשים' יצא לאור ב- 1954 בארץ. הסיפור לא מצא חן בעיני פטרונו, גרשום שוקן. (משפחת שוקן הכירה את עגנון כבר בברלין, כאשר זוהו כשרונו וגדולתו, לכן גוסטב שוקן פרש חסותו עליו כאשר הבטיח לממן כתיבתו במשך כל חייו של עגנון.) בהתחלה הסיפור פורסם פרקים פרקים בעיתון 'הארץ', ולאחר מכן בכל זאת הוא הוכנס לקובץ העגנוני 'האש והעצים'.

www.agnonhouse.org.il

יוסף סאקס | Jeffrey Saks

מנהל אגף המחקר, בית עגנון בירושלים (ע"ר)

052.321.4884 | saks@agnonhouse.org.il

***אני מבקשת להודות ליוסף סאקס, על עזרתו להנגשת הטקסטים והצילומים שבכתבה. בפנייה בכתובת המייל מעלה, תיענו ברצון.