בתקופות מורכבות, במשברים קשים, כדאי, ואף רצוי, להדהד גם זוויות ראיה של אחרים, אחרים שונים לחלוטין – ממקומות אחרים, מזמנים אחרים – בהיות תבונה רחוקה עשויה להאיר גם את עצמנו.

"הגרמנים חגו מעל הבית הזה בליל אמש ובזה שלפניו. הנה הם מתחילים שוב. זאת חוויה משונה, לשכב בחושך ולהקשיב לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ אותך למוות. זה קול שמפריע לחשיבה קרה ועקבית על שלום. אבל הקול הזה — הרבה יותר מתפילות והמנונים — צריך לאלץ אותנו לחשוב על השלום. אם לא נהיה מסוגלים לחשוב על השלום עד כדי בריאה, נוסיף לשכב — לא רק הגוף האחד הזה במיטה האחת הזאת, אלא מיליון גופים שעדיין לא נולדו ישכבו באותה החשכה וישמעו את אותו טרטור מוות מעל ראשם."

וירג'יניה וולף כתבה את 'מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית' באוגוסט 1940, תוך כדי הקרב על בריטניה, עבור הירחון האמריקאי 'ניו רפבליק'. שנה לאחר מותה, ב- 28 במרץ 1941, כונסו כתביה.

"אז בואו נחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליצור את המקלט היחיד שעמיד בפני תקיפה אווירית בזמן שהרובים שעל הגבעה מרססים בזה אחר זה בום־בום־בום והזרקורים מפלחים את העננים, ופה ושם, פעם קרוב מאוד ופעם במרחקים, נופלות פצצות.".…

"שם למעלה בשמיים גברים צעירים, אנגלים וגרמנים, נלחמים זה בזה. המגינים הם גברים, התוקפים הם גברים. לאישה האנגלייה לא ניתן נשק, לא כדי להילחם באויב ולא כדי להגן על עצמה. הלילה נגזר עליה לשכב חסרת נשק. אבל אם היא מאמינה שבקרב שמתחולל למעלה בשמיים, האנגלים נלחמים להגנת החירות, והגרמנים נלחמים לחורבן החירות, עליה להילחם, כמיטב יכולתה, בצידם של האנגלים. איך תילחם למען החירות ללא כלי נשק  בייצור נשק, בגדים או מזון. אבל ישנה דרך נוספת להילחם על החירות בלי נשק; אנחנו יכולות להילחם באמצעות כוח המחשבה. אנחנו יכולות לייצר רעיונות שיסייעו לאנגלי הצעיר שנלחם בשמיים להביס את האויב."

למרות הזווית הפמיניסטית הבאה לידי ביטוי במילותיה של וירג'יניה וולף, חשיבותה בעינה עבור כולנו. בכוח המחשבה אדם יכול להאיר חשיבה, וחשיבה שונה מהשכיחה. בעצם היותנו שונים זה מזה, כולנו יכולים, אם רק נרצה להתמודד, יתכן שנוכל לא רק להאמין בדרכי פעולה שונות, אלא גם לאתר דרכים לפעול באמצעותן בצורה אפקטיבית.

כוחה של המחשבה העצמאית היא נכס של כל אחד מאיתנו, והוא נכס  משמעותי לאחוז בו כקרדום לחפור בו בעת הצורך. חישבו על המשפט הזה, קוראים יקרים, תוכנו של משפט זה בוודאי מוכר לכם, אם כך מדוע הוא אצל רבים מובטל?…

"קצינים וחדרי ישיבות. האם איננו משאירות את האנגלי הצעיר בלי נשק שיכול להיות בעל ערך עבורו אם אנחנו מוותרות על חשיבה עצמית, חשיבה של שולחנות תה, רק כי זה נראה לנו חסר תועלת? האם איננו מדגישות את חוסר המסוגלות שלנו משום שהמסוגלות שלנו חושפת אותנו, אולי לפגיעה או * כתב לבוז? ״לא אחדל מקרב מוחין,״ בלייק. מאבק בכוח המחשבה משמעו חשיבה נגד הזרם, לא איתו." "אך כדי שהרעיונות יהיו יעילים, אנחנו חייבות להיות מסוגלות לשגר אותם החוצה. אנחנו חייבות להפוך אותם לפעולה. והצרעה בשמיים מעירה צרעה נוספת במוח. זמזום נשמע הבוקר גם ב״טיימס״ — קול נשי שאומר, ״לא נותנים לנשים לומר אפילו מילה בפוליטיקה.״ אין אף לא אישה אחת בקבינט; ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות. למה לא לטמון את הראש בכרית, לאטום את האוזניים, ולהפסיק את הפעילות חסרת התוחלת הזאת של ייצור רעיונות? משום שישנם שולחנות אחרים מלבד שולחנות

וירג'ניה וולף הנבונה, המבריקה, אינה מסתפקת בנאמר מעלה. היא מבינה דינמיקה של מלחמות, של רגשות עזים כשנאה וגאווה, ומתעלה שוב במחשבה.

"אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים, עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט  הלחימה בתוכם,… עלינו לפצות את הגבר על אובדו הרובה שלו."

הפחד על "פצצה" טסה מעל לראשה ואשר לא נפלה, התרחיש, הוחלף בפיצוי זיכרונות עבר מתוקים :

"היא יוצרת מגע עם זיכרונות מאוגוסט אחר — בַּביירות, מאזינה לווגנר; ברומא, הולכת לאורך הקמפניה; בלונדון צפים ועולים קולות של חברים. ופסוקי שירה. כל אחת מהמחשבות האלה, אפילו בזיכרון, הייתה הרבה יותר חיובית, מחיה, מרפאת ויצירתית מאשר האימה המעיקה של הפחד והשנאה. לכן בבואנו לפצות את הגבר הצעיר על אובדן תהילתו ונשקו, אנחנו מוכרחות לתת לו פתח לרגשות היצירה. עלינו לייצר אושר. עלינו לשחרר אותו מהמכונה אל האוויר הפתוח. אבל מה הטעם בלשחרר את הצעיר האנגלי, אם הצעיר הגרמני והצעיר האיטלקי עדיין עבדים?"

יצירת אושר יש מאין – "אתמול נחת אחד הטייסים בשלום בשדה, לא הרחק מכאן. באנגלית שוטפת למדי אמר לשוביו, ״אני כל כך שמח שהקרב נגמר!״ וגבר אנגלי נתן לו סיגריה, ואישה אנגלייה הגישה לו כוס תה. זה מראה לכאורה שאם נוכל לשחרר את האיש מהמכונה, הזרע לא ייפול על אדמת טרשים. הזרע עשוי להיות פורה."

האיחול לשגרה המבורכת, לשפיות, אינו מרפה לאחר שהוצת, ולו רק בהעלאת זיכרונות. הטבע שתל בנו ,בני האדם, אותו כוח הישרדות יום-יומי הבונה אותנו כל פעם, בעת הצורך, מחדש:

"סוף־סוף כל הרובים הפסיקו לירות. כל הזרקורים כבו. החֵשֵכה הטבעית של    ליל קיץ חוזרת. הקולות התמימים של הכפר נשמעים שוב. תפוח נופל בחבטה על הקרקע. ינשוף קורא, מתעופף מעץ לעץ. ומילים שכוחות למחצה של סופר אנגלי מהעבר עולות לראש: ״הציידים *נמצאים באמריקה…" אז בואו נשלח את הרשימות המקוטעות האלה לציידים שנמצאים באמריקה, לגברים ונשים ששנתם עדיין לא הופרה על ידי ירי מקלעים, מתוך אמונה שהם יהרהרו בהן בנדיבות וברוחב לב, ואולי יהפכו אותן למשהו שימושי. ועתה, בחצי העולם השרוי בצל, לישון."