חיכיתי לנכדי בפתח התיאטרון ורועי חן, דרמטורג תיאטרון גשר, החליף עימי מספר משפטים, כאשר שאל עם מי הגעתי. נכדי הוא בן שלוש וחצי. לא היה לי נעים להביא ילד כה צעיר להצגה שהועידו לגילאים בוגרים יותר, וגם כאשר ציינתי שהילד בן 4, רועי דאג בהיותו צעיר מדי לצפות בהצגה.

// יהודית בר

תמונות: ויקטוריה שוב

טעות בידך, רועי חן. גם הילד הצעיר הזה נשבה בקסם היצירה המופלאה הזאת שיצרתם עבור הילדים. זאת הייתה חווית התיאטרון הראשונה של הפעוט, לכן קניתי כרטיסים בקצה השורה ליד הכניסה לאולם, שאוכל לצאת אם הילד יבקש.

הפעוט היה כמו מהופנט לאורך כל ההצגה, מחה כפיים ושיתף פעולה עם השחקנים כמו "הגדולים". וכל זאת לא בכדי. רוח ההצגה ב"רוח התיאטרון" יצרה קסם, היא כישפה את הקהל. אני מודה שהיו לי דמעות בעיניים להיווכח שגם הצגה לילדים יכולה להיות ברמה הראויה להיקרא אמנות התיאטרון.

להצגה רבדים שונים וילדים בגילאים ורמת תחכום שונה בודאי קלטו מיעוטם או מרביתם. הנושא בהצגה זאת אינה רמות התוכן שהילד עשוי לקלוט, וכאן ייחודה. הרוח ב"רוח התיאטרון" היא העיקר. סיפור המעשה מקסים ועדיין הוא אינו העיקר בעיני. השחקנים המבוגרים, ג'טה מונטה

ודורון תבורי, והשחקנים הילדים, סולו גבע ורותי סנדרוביץ, יצרו מגע אנושי עם הקהל וגם הצליחו להישאר שחקנים בהצגה. ה"כאן והעכשיו" וסיפור המעשה הדמיוני, הסבא של הילד והסבתא של הילדה, וסיפור המעשה בעבר כאשר הסבא והסבתא היו צעירים ומאוהבים זה בזו, הילד המספר על "אהבתו" לילדה בכיתה שהוא "שונא", והנה הילדה והוא במקרה נפגשים על הבמה…העבר וההווה כמו המציאות והדמיון, כמו המעשים והרגשות, רוקמים יצירת מופת.

"המצאות" כמו שם הכפר אליו הילדים צריכים להגיע, "קצהקצה" – משחק מילים פשוט ומשעשע בעת ובעונה אחת; הכפר קצהקצה בו "אסור להרגיש" מפתיע בעצם הרעיון בו "משחקים" כדי "לשחרר" התייחסות לרגשות; הילדים שפוגשים בדרך דב "שאינו דב"

מרתק – אם כן מהו?; הביצה בדרך לכפר קצהקצה אינה ביצה… היא מלאת כדורי גומי צבעוניים כמו בבריכת  הכדורים; הצפרדעים והפרפרים שפוגשים הילדים בדרך  גם מסבירים, מבלי להסביר, איך יוצרים אפקטים תיאטרליים; הכפר הבנוי מארגזים  לגובה הוא כמו המצאה "משוגעת" מרוב הפתעה; הגשם היורד מפיה של ג'יטה מונטה, שמשפריצה מים מפיה מעורר גלי צחוק אצל מבוגרים וילדים כאחד; השלג הרב שיורד מלמעלה והילדים באולם "שגם להם קר" משתפים דמיון עם מציאות…. וכן הלאה וכן הלאה.

השחקנית ג'טה מונטה תרמה בעיני הקסם האישי שלה כשחקנית ומשחקה כה טבעי, ללא טיפת אילוץ שבתה. הילדה, רות סנדרוביץ, כמו קורצה מרוח התיאטרון, גם  היא באמירות שקטות שיחקה בטבעיות יוצאת דופן לגילה (הילדים השחקנים בני 10-11).

הורים, סבים,מבוגרים "תיפסו" ילד, שניים או יותר והזמינו אותם לראות את "רוח התיאטרון" כי תהיו בטוחים שבכך יצקתם תשתית מסוימת באהבת ילד לתיאטרון בעל ערך  תרבותי וערכי.

יש להודות לתיאטרון גשר ולמייסדו, אריה יבגני, שמכבדים ילדים כפי שמכבדים קהל בוגר ויוצרים "יש מאין" במעשה התיאטרון שהם מעלים.