"העיר ארביל שוכנת בצפון עיראק בחלק שכיום נמצא בשליטת הכורדים. קהילת יהודי ארביל הייתה מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם. על פי המסורת, בני הקהילה הם מצאצאי היהודים שהוגלו מישראל ומיהודה על ידי מלכי אשור. בתחילת המאה העשרים, כשמונים אחוז מיהודי ארביל דברו ערבית-יהודית, והשאר, בני כפרים מהסביבה שהתיישבו במתחם צפוף בדרום העיר, דיברו ארמית. השפה הארמית הייתה השפה הבינלאומית בכל האזור עד שנת אלף לספירה ונותרה מדוברת רק במקומות מבודדים ובהם האזור של צפון עיראק." זהו הרקע לסיפורי החיים שהתרחשו בקהילת היהודים בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה- 20.

אחרי מלחמת ששת הימים, בלמדי באוניברסיטה העברית, נחשפתי להרצאותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הודיתי אז, שאינני מצליחה לרדת עד סוף דעתו של המרצה המבריק והכריזמטי שעמד אז בפנינו. מדוע? א', מפני שלא היו לי תבניות "לעכל" את דבריו; ב', היו לי תבניות אחרות, דוגמת האופוריה אחרי ניצחון מזהיר, העיר העתיקה שחזרה ושכרון החושים שאחז בנו כעם; ג', הייתי מאד צעירה, חסרת רקע מספיק כדי להבין. ולמרות זאת – גם אני כמו רבים שהקשיבו להרצאותיו, הבנו שעומד בפנינו אדם יוצא דופן בידע ובעומק נימוקיו. הבנו בחושים, יותר מאשר בשכל, שיש למי להקשיב, ובעיקר שחשוב להקשיב לו.

רק לפני חודש התענגנו לכתוב במגזין זה על ספרו האחרון של עמוס עוז "מה יש בתפוח?" וכבר האיש יוצא הדופן הזה, הרואה את עצמו, אותנו ואת העולם בדרך כה ייחודית וכה מגוונת, איננו פיזית בינינו. לרבים בארץ ובחו"ל יחסר. מורשתו הספרותית תישאר לעד, שפתו תמשיך להעמיק במחשבה של רבים, הפתוחים לה, ודעותיו עוד ימשיכו להדהד כל פעם שנרצה לחזור אליהן או להתעמת איתן.

הרבה זמן לא מצאתי עצמי שמחה על כל זמן פנוי לקרא ספר. בדקתי עצמי מה בעצם עורר בי התשוקה לחזורולקרא בספרו האחרון של עמוס עוז. ראשית, הוא כתוב כמו שירה בפרוזה, ושנית, הכנות האנושית הבאה לידי ביטוי בספר – האדם עמוס עוז עם מגוון רגשות על מגוון נושאים.

ספר חובה על כל אדם המודע לשינויים הקורים בעולם – ניתוח מעמיק

אסופת שירים חדשה שכתב נתן זך "רגע אחד שקט בבקשה" יצאה לאור לאחרונה והיא יוצאת דופן – השירים שנבחרו והמוצגים לקורא.