By hhm_hafatzim
פורסם במדור- אמנות
סרט תיעודי מרתק הופק על ידי יעקב ליפשין ורוני ליפץ. 50 שנים לאחר מותו של מרטין בובר משתקפת ביתר דגש תמונת תורתו על רקע המורכבות המדינית, הכלכלית, הדמוגרפית של ארץ ישראל.
// יהודית בר
הסרט מציג את בובר כאחד הפילוסופים היהודיים הגדולים, שגדולתו משיקה בתחומי עניין רבים – החל ממשמעות המילה (אטימולוגיה) וכלה בתורות חברתיות, פוליטיות, דתיות.
הסרט מעלה מרצים שונים, פרופ' פלור מנדס פלור, פרופ' אוריאל סימון, פרופ' דב אבנון, פרופ' שלום הרצבי, כולל נכדתו של בובר, פרופ' יהודית בובר אגסי וצעירים מתנועות "דרור ישראל", "דרור בית חינוך", "תרבות" ואישים נוספים, כולם אנשים שהתעמקו בתורתו הרוחנית של בובר. יש חשיבות רבה לעובדה שאנשים המכירים לעומק את תורתו של בובר – מבוגרים וצעירים – חושפים דגשים באישיותו ובתפישת עולמו. ולא בכדי. מדוע? כי משבר הרוח המטלטל את כולנו עתה בארץ, הכרח לו שיאיר דגשים אפשריים, רלוונטיים לשאלה 'מי אנחנו כיום בארץ ישראל'.
חשוב, לדעתי, לצפות בסרט יותר מפעם אחת. גם מפני שאנשים רבים בסרט מפנים זרקור לפנים שונות באישיותו ובתורתו, וגם מפני שמורכבות תורתו דורשת הקשבה ממפה. בסרט שאורכו שעה באים לידי ביטוי עיקרי תורתו של בובר, כולל חוות דעת עליה. מלאכת מחשבת.
הנושא המרכזי העובר כחוט השני בסרט הוא "המעשה החינוכי" המוטל על כולנו בבניית הארץ הצעירה. באמירה של בובר ש"מדינה אינה חזות הכל" מקופלת תפיסה שרוח העם היונקת משורשי היהדות היא היא שעשויה לעצב אותנו כעם בא"י. בובר תמך בהתיישבות, ראה בכפר/בקומונה הקיבוצית גם מעשה רומנטי, אך עבודת האדמה, מעשה החומר, הדגיש, צריך להיות מבוסס על רוח האדם. מספר מרויאנים בסרט מדגישים תפיסת בובר כאדם במערכות היחסים אתה-אני, בלשון בובר "אני- אתה" ו"אני – הלז". גם בין אדם לחברו וגם בין אדם לאחר, השונה ממנו (כוונתו הייתה בעיקר לערבים). ערך השוויון העולה מתורתו של בובר בבסיסו נובע מהקשבה לזולת. התוספת של בובר הוא שהשוויון בין אדם לאדם הוא אותו שוויון שבין אדם לאלוהיו. יתרה, בובר מדגיש שהקשר בין אדם לאדם הוא הוא הקשר שבין אדם לאלוהיו. יפי אמירה זאת היא בחשיבות הדגש על היחס בין אדם לאדם, חשיבות המעלה יחסים אלו לדרגה אלוהית ומקדשת אותם.
כדאי לשים לב להסבר של פרופ' אריאל סימון על כוחה של המילה בתפיסתו של בובר, היוצרת מציאויות, שלולא נאמרה, הם לא היו קיימות. הדוגמא שפרופ' אוריאל סימון מדגיש בסרט היא מאד מרגשת – אחרי שהוריו של בובר נפרדו, בהיותו בן 3, אחד הילדים אמר לו "אימא שלך לא תחזור יותר". השפעת המשפט הזה על הילד הייתה מכרעת בהמשך דרכו. מעניין הדגש – לא על העובדות (שאימו ,פיזית, לא תחזור) – אלא על השבר בחיי בובר בעקבות האמירה. אכן מילים בוראות מציאות, לכן אינן נמחקות, ומאחר שכוחן של המילים כה מכריע, מעשה המילים הנאמרות כמעשה העשייה עצמה.
הקשר העמוק של בובר לחסידות, עולם שהכיר בעזרת סבו, שלמה בובר, אשר נהג לקחת את נכדו איתו למפגש עם החסידים, אוסף הסיפורים החסידיים שאסף בובר ("האור הגנוז") ורומן חסידי שכתב ("גוג ומגוג"), מאירים הערכתו המאד חיובית אליה. בובר ראה בחסידות מעין תיקון היהודי המסתגר בד' אמותיו עם תורתו, בעיקר כאשר החסיד, השמח והמשתף מחייה בכך את חיי היהודים.
גם אמירותיו הפוליטיות של בובר, אשר עלה לארץ ב- 1938, נשמעות כה אקטואליות היום – "יש להכיר בקיומו של העם הפלשטינאי" או "ארץ אחת לשני עמים" או "מדינה אינה חזות הכל" קומם בזמנו, כפי שאני משערת, מקומם רבים גם כיום.
מה חשוב שניקח עימנו מבובר? לדעתי, החשיבות העליונה על ה"מה" ועל "האיך" בעיצוב דמותה של החברה. שמאל, מרכז וימין, קבוצות דמוגרפיות שונות בארץ יסכימו שחשובה התשתית, אותה נבסס, מי אנחנו כעם, בעיקר ברוחו ובתרבותו. אם נצליח להדגיש המעשה החינוכי, המתחיל מפרט "לתרום כדי להיתרם", הרואה במעשיו של הפרט במעגל הקטן, האישי, כחלק מפאזל תרבותי-חברתי-פוליטי עשינו המעשה החשוב והגדול ביותר, מפני שפני המדינה כחברה, כפני הפרט.
יכולתם של יוצרי הסרט, יעקב ליפשין ורוני ליפץ, לתמצת עיקרי תורתו של בובר בצורה כה מעניינת וכל זאת במסגרת שעה, ראויה לציון. המלצה – יש להקרין הסרט בבתי ספר ופורומים רבים ככל האפשר, לקיים דיונים על בסיס תוכנו ולהציף חשיבות המעשה החינוכי שצריך להיות בבסיס קיומנו. אני משוכנעת שלרבים מבינינו ברור שהמעשה החינוכי צריך לעבור כחוט השני בחיינו בארץ מורכבת זאת.
עריכה- גבע אלין
צילום – רוני ליפץ
מוזיקה – יונתן בס הררי
תסריט ובימוי – יעקב ליפשין ורוני לחפץ
הפקה – יעקב ליפשין
מנכ"ל ומייסדת "חפצים"
ליצירת קשר עם יהודית, הקליקו כאן