בפעם הראשונה שנתקלתי בילדותי בהכרזה  – "התחפשתי לעצמי" – על ידי מישהו שהגיע ללא תחפושת למסיבת פורים כלשהי, הגבתי בפליאה. כנראה בשל חוסר מודעות ילדותי לפער שבין העצמי לבין התחפושת, ובין מי שאנחנו לבין הדמות שאנו שואלים או לובשים לעצמנו באופן זמני. עם השנים נוספו לכך הרהורים על תחפושות כביטוי לעצמי, וכחלק בלתי נפרד מחיפושי הזהות של ההתבגרות. לאחרונה חלה התפתחות לא צפויה; בתי הקטנה וחברותיה לכתה מתעקשות להתחפש בזוגות  – כי זה מביך אותן להתחפש לבד. האם זו הדחקת העצמי? האם זו מודעות יתר אליו?

מאירה פורת, ללא-כותרת, 2014, שמן על עץ 30X30 ס"מ

את המבט בכניסה אל חלל התצוגה של התערוכה לוכדת עבודה – גדולה יחסית לשאר העבודות – בקיר שממול. אך הוא מוסט ממנה מיד אל המסגרות השחורות של אחדות מן העבודות; ניתן לקרוא אותן כסוג של כיסוי, אך אני מגיב אליהן אינטואיטיבית כאל מסגרות אבל, מסוגננות, אולי כרמז או זיכרון למה שהיו בעברן. מהו העבר הזה? האם של הדמויות? האם עברה של האמנות? האם, בדומה לחזיתות הארכיטקטוניות המשומרות, כל מה שאנו זוכרים, גם מיקירינו הקרובים ביותר, הן מסכות של תפקודים שנחרתו בנו?

מאירה פורת, ללא כותרת, 2014, שמן על עץ, 20X20 ס"מ

צוות "חפצים" ממליץ:

העמדת העבודות התלויות מסביב מעניינת; לכאורה חלוקה לקבוצות, עד כי נדמה שניתן לקטלג אותן; בחלק נראות דמויות חסרות פנים, אנונימיות, מצוירות בסצנה מסוימת עם דמויות נוספות, באחרות – דמויות בעלות קלסתר פנים, מביטות ובעיקר מביעות, ובין לבין – מסכות, תיאטרליות ואחרות. התבוננות איטית יותר חושפת מורכבות; מסכות ארכיטיפיות, טוטמיות משהו,  לצד מסכות שלא ברור אם הן מכסות קלסתרי פנים או אין-פנים, וכן פנים שטופלו, בטשטוש או במחיקה, שהיא עצמה אולי המסכה המוחלטת. הציורים הללו לא רק פורעים את הנטייה להבחנה דיכוטומית בין פנים לבין מסכה המכסה אותן, אלא שהמסכה היא לעתים מחיקה, החסרה, פציעת הפנים, ולא הסתרה.

מאירה פורת, ללא כותרת, 2014, שמן על עץ, 110X110 ס"מ

אני שב לשאלת ה'עצמי' מתוך ההתבוננות הזו בדמויות. אני רואה קלסתרי פנים בעלי מבט חודר, מצמרר, משתוקק, עצוב או אחוז פלצות. אני רואה סצנה מחויכת, שמחה לכאורה, של מעגל חברתי או משפחתי המתמקד בדמות, בעלת מסכה כמובן, ותוהה היכן הוא ממוקם. שתי אפשרויות עולות כעת: העצמי – של הדמויות המצוירות הללו,  ושלנו בכלל –  נמצא בכולן, כשם שהוא איננו.

מאירה פורת, ללא כותרת, 2014, שמן על עץ, 30X35 ס"מ

הציורים הללו מהלכים עלי קסם. אני מתבונן במשטחי העץ המצוירים הללו מקרוב ורואה מצד אחד, את העושר של עיבוד כתמי הצבע, את המריחות, הספיגות, הקווקווים, הנזילות הכמו-חומציות, הגירודים ומשיכות המכחול, כשמצד שני, את האופן בו טקסטורות העץ, גם הוא עשוי שכבות, הנדמות כחודרות מבעד למסכות. יותר מכל הם מזכירים לי את הציורים של האקספרסיוניסטיים דוגמת אוסקר קוקושקה, אגון שילה, פליכס נוסבאום ואחרים. אלא שבניגוד לניסיונם של אלה לצייר מתוך הדמויות עצמן ולא מהכתבה סגנונית כלשהי, חיצונית להם, עבודתה של מאירה פורת – בדרכה המקסימה, הנוגעת, האפלה והמסתורית – שואלת בדיוק לגבי תוקפה של ההבחנה הזו, לגבי ממשותן של הדמויות שבחיינו, עבור עצמן ועבורנו.

לאחר קריאת כתבתו של חיים כהן על תערוכתה "מסכות", שלחה האמנית מאירה פורת תגובתה :
"היה מרגש לקרא עד כמה הבנת את רעיונותיי, המוזה מאחרי היצירה שהושפעה מחוויותיי לאורך השנים. אין ספק שגויה והאקספרסיוניזם הגרמני משפיעים עלי רבות בהתייחסות הצינית עוקצנית לחברה ולסביבה. כולנו מחליפים מסכות לאורך החיים ולעיתים נשארים שקופים."

בית האמנים
שמואל הנגיד 12 ירושלים