התבוננות במציאות וביטויה האמנותי בצל השקט היא נכס ותרומה לחווה אותם.

 מספר ביטויי אמנות ייחודים – מחול, אמנות פלסטית, ספרי שירה לילדים וסרט – כינסו התייחסות לנושא כתבה זאת.

L’Apres-Midi, מופע מחול של הכוריאוגרף הגרמני  Raimund Hoghe עלה בארץ לאחרונה. בעבר הוג היה הדרמטורג הצמוד של פינה באוש. עבודתו מוערכת כאחת הבולטות של המחול המינימליסטי באירופה. סגנונו עדין עד פיוטי.

במשך כשעה התרחשה על הבמה תנועה איטית, מרתקת בצרופיה, על ידי רקדן אחד, צרפתי, עמנואל אגרמונט, ובנוכחותו יוצאת הדופן של הוג.

כמו שכחנו איך יוצרים מתוך התבוננות שקטה מומנטים מורכבים, עד עדינים באצילותם. מדוע "כמו שכחנו"? מפני שקצב החיים בתקופתנו, כולל האמנותי, שונה – קופצני ותזזיתי.

המופע היווה עבורי כמו התבוננות לתוך באר עמוקה, בה התרחשות ופענוחי קודים עתיקים בתנועה מרתקת. חבל שהמופע עלה רק פעמיים בישראל, אולם כל המתעניין במחול עשוי בודאי לפגוש את עבודותיו של הוג  במקומות אחרים, בסרטי וידאו ובודאי באירופה.

בתערוכה שהתקיימה בגלריית פריסקופ בתל אביב, במסגרת שבוע האיור, הופיע אמן צעיר, יהונתן ריינר, רופא נאורולוג וצייר, אשר איוריו – עבודותיו על צילומי "נערות זיגפלד"  (Ziegfield Girl ) – ריתקו את העין.

הצילומים, שצולמו על ידי  הצלם אלפרד צ'ני ג'יונסטון, מציגים נשים ונערות , שהשתתפו במופעים של המפיק זיגפלד בברודווי ואשר ניסו לשחזר מופעי הבורלסק  של מועדוני פריז. הנשים המצולמות בשחור לבן, בעלות מבטים עצורים, ומביעי עצבות, חזרו לחיים בצבעוניות יוצאת הדופן. ריינר הקים את נערות זיגפילד לחיים. הצבעוניות מדגישה נשיותן, יופיין וכמו מאפנטות בדמותן.

Johnathan Reiner – Totem 4 Astrea

Johnathan Reiner – Totem 3 Fortuna

למרות הצבעוניות העזה, השילוב בין הצילום בשחור לבן ש"נעטף" ביופי מרהיב של הקישוטיות של ריינר, הדמויות מביטות בשקט ויוצרות דיאלוג עם המתבונן בהם נוגע ללב.

אמנותו של יהונתן ריינר, למרות הויזואליות פורצת הצבעים, מענגת את העין בשקט.

מעניין לראות צילומי וינטג' נוספים של "נערות זיגפילד בקישור הבא

לאתר של יהונתן ריינר

חפשו ספרי השירה לילדים החדשים של שולמית כהן-אסיף בהוצאת עם עובד – "ציפור, לאן את נוסעת?" ו"גם לירח יש גומות חן". הספרים, בפורמטים קטנים, באיורים מינימליסטיים יפיפיים, דוגמת תכשיטים שובי לב, של גיל-לי אלון- קוריאל, הם ביטוי להבחנות חיים הכתובים לילדים ומבוגרים ימצאו את לביטוים בחייהם.

שולמית כהן-אסיף כותבת שירים קטנים שזכוכית מגדלת הקוראים משנה אותן לשירים גדולים. גדולתה של כהן-אסיף בהבחנות לעומק, בעטיפתן במילים פשוטות לפעוטות ובמיקסם של טוויסט המבטא רבות גם לקוראים המבוגרים. אם נושא כתבה זאת הוא "ביטויי אמנות בצל השקט", שיריה כל כהן-אסיף הם "השקט" וביטויו אמנותי.

הסרט "סוויטה צרפתית"

שנה אחרי מותה של איירין נמירובסקי במחנות הריכוז, אוזרת בתה אומץ לקרוא את כתב היד האחרון שלה, ומגלה סיפור יוצא דופן – סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של לוסיל, אישה צרפתית נשואה שמחכה שבעלה יחזור מהמלחמה, וברונו, קצין צבא גרמני שפלוגתו משתלטת על הכפר של לוסיל. נגד רצונם, נשאבים השניים לרומן מסוכן בצלה של המלחמה.

כאשר יצא לאור ב-2004 הפך הספר "סוויטה צרפתית" לרב מכר. סול דיב, במאי אנגלי, היטיב לעשות – ביים סרט על פי הספר שמרכיביו הם המציאות הבלתי אפשרית שהחיים מזמנים בתקופות בלתי אפשריות.

מדוע הסרט "סוויטה צרפתית" נכנס אף הוא לרשימת העושים במלאכת האמנות בשקט, למרות התקופה הסוערת הקשה, הבלתי אפשרית של מלחמת העולם השנייה? כי למרות התותחים הרועמים, ההרג, האכזריות, חולשות האנוש הבאים לידי ביטוי בסרט דווקא בזמני מצוקה, הסרט עשוי באיפוק הראוי לציון. הצעקות הרגשיות-נפשיות "משוחקות" בשקט – במשחק הגיבורים, בסצנות האהבה, בהדי נגינת הפסנתר ובתפאורות האסטטיות של הטבע ובתי האצולה הצרפתיים. יופיה השקט של לוסיל, הגיבורה הראשית (מישל וויליאמס), הדמויות המרכזיות הנוספות, החמה והקצין האנגלית (קריסטין סקוט תומאס ומתיאס שונארטס) בעיקר מבטאים איפוק גם ברגעים שיש "לצעוק אותם".

מיותר, אולי, לציין על המלצה חמה לראות/לקרא/לצפות באמנות המצויינת מעלה, ולו כדי להיזכר בפנים שונות אפשריות של שקט.