סרט אינטימי, אישי, חושף מעט ומאיר הרבה, בעיקר מחכמת הלב. כל אחד יכול לקחת באמתחתו מתנה:

*   "יש פה שורשים, אגדה שיש לשמור עליה. גם השפה זה מולדת."

*  "כשאומרים דרך – אין התחלה ואין סוף."

עדה כרמי מלמד, אדריכלית  – "היא האדריכליות היצירתית והמעמיקה ביותר כיום." כלת פרס ישראל ב- 2007, בת 87, 'כל בוקר מגיעה למשרדה בת"א לעבוד.'

הסרט חושף בעדינות המתבקשת צמתים בחייה וקשרי המשפחה – בן זוג, עמוס כרמי  ושלושת ילדיהם. ביתה יעל כרמי מלמד, קולנוענית, יצרה את הסרט באהבתה  לאימה, המקרינה בדיאלוגים ביניהן.

עדה כרמי פעילה כאדריכלית בת"א החל מ-1959 . היא נולדה בת"א ב-1936, לאב אדריכל מפורסם, מבוני הארץ , דב כרמי, ז"ל. הוא בנה מבנים ציבורייים מרכזיים ובנייני דירות, בעל פרס ישראל שהוענק לו ב-1957. אימה, חיה מקלב, דור שלישי לסבים מהעלייה הראשונה.. אחיה, רם כרמי, המבוגר ממנה ב-5 שנים, זכה לפרס ישראל ב- 2002 ולמספר פרסים נוספים.

עדה כרמי מגוללת מערכות יחסים במשפחתה בסרט בצמצום המתבקש – אהבתה הגדולה לאביה, מערכות היחסים המורכבות עם האח (האח הגדול ש"היה מאד מוכשר", כדבריה), המעבר לארה"ב לצורך עבודת בן הזוג, והולדת שלושה ילדים, שתי בנות ובן.

יפי הקטעים החושפים בין השורות מעט מעומק מערכות היחסים במשפחה מרגש, כמו תזכורת לימינו כיצד "לא להיות מרוח" במדיה למיניה. בנקודה זאת מדגישה עדה כרמי שדורה לא היה דור הסלפי, הדגש היה על הגשמת אידאולוגיה, כ"א בעשייתו. מה היה אז? "אידאולוגיה כלבוש, מוסיקה וספרים…."

ב- 1985 הקימה כרמי את משרדה בת"א, לאחר שחזרה לארץ מניו-יורק. דילמות נשים – כיצד העיסוק המקצועי  יכול לבוא לידי ביטוי כשמשפחה והילדים על כף המאזניים.. לזכותו של בן הזוג ייזקף גידול שלושת הילדים בניו-יורק, כאשר משרד כרמי זכה לפרויקט מאד מעניין ומאד גדול – בניית בית המשפט העליון בירושלים. העבודה ערכה מספר שנים, כאשר הילדים היו מגיעים לארץ בחופש הגדול וחוזרים לניו יורק בסיומו.

עדה כרמי בכנות רגשותיה העצורים – "העבודה פיצתה" על הקושי לנהל חיי משפחה, כולל גידול הילדים, מעבר לאוקיינוס. מכבדת הערכת כרמי נתינת עמוס מלמד, בן זוגה ואב ילדיה – החום ותשומת הלב כיצד שנים התנהלו חייהם המשפחתיים. העובדה שאחרי 14 שנים לאחר שכרמי לימדה אדריכלות באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, לא קיבלה קביעות, היה המשבר והטריגר לחזרתה לארץ. בסרט, הדגש הוא החזרה למוכר, לשורשים.

ואכן היה פיצוי גדול לקשיים, שימו לב כיצד מעריכים אותה קולגות :

"היא הגברת הראשונה של האדריכלות הישראלית."

"היא האדריכלית היצירתית והמעמיקה ביותר כיום."

"היא פסלת של אור."

בפועל, פריחתה הגדולה של עדה כרמי קורית בעקבות משברים – התנהלות הנהלת אוניברסיטת קולומביה כלפיה ומות אחיה, רם כרמי. בראשית הדרך כרמי הייתה בצילו של אדריכל גדול, אביה, אשר למרות אהבתו הגדולה אליה, חשב שהיא תתאים יותר לאדריכלות במה "עבודות אדריכלות לפרקי זמן קצרים" ולאחר מות האב הייתה צריכה להתמודד עם אדריכל מוכשר ביותר, אחיה, רם כרמי. עדה מצליחה להוציא משפט בנוסח 'אף פעם לא היה לי קל עם רם.' בין השורות ה'לא-פשוט' בא לידי ביטוי גם בילדותה וגם בעבודתם המשותפת. וכל אשר נאמר בסרט על הקשיים, בא לידי ביטוי ברגשות כבושים.

את הסרט חובה לראות לדעתי כביטוי לתרבות של פעם והראויה לחיקוי כשאיפה ול'כיצד" בתחום האדריכלות. מספר משפטים שנשארו איתי מהסרט:

"הרגליים מחפשות את הדרך הקצרה, העיניים מחפשות את הדרך הארוכה."

"היא (עדה כרמי) הולכת לאן שהעיפרון מוליך אותה."

"נפתחה מקצועית באמצעות המפגש עם עבודות סטודנטים."

"האנגלית שלי לא טעונה. העברית טעונה." (בנושא שורשים).

"לבנות בית – סוג של שליחות."

"יש בניינים שיש להם שורשים – בנייה גם מתחת."

"הפתעות בבניין – חשוב."

"בנייני הזכוכית כיום – בניינים ללא לב."

קוראים יקרים, ההמלצה – לא להפסיד סרט חשוב זה.
**הסרט מוקרן עתה בסינמטקים בארץ ויוקרן ב- Yes  מינואר 25 .