כתבה – טלי ירון

אני חברה בקבוצת פייסבוק של חובבי מוסיקה קלאסית. חלק מן החברים בקבוצה הם מוסיקאים מקצועיים, חלקם סמי-מקצועיים (בעלי בקיאות רבה אך ללא השכלה רשמית) וחלקם חובבים, מהם גם מי שממש עכשיו עושים את צעדיהם הראשונים בהאזנה. אנחנו משרשרים את דעותינו על ביצועים, חיים ומוקלטים, שואלים ועונים על שאלות, ומתווכחים בחדווה גדולה. כמה מאיתנו מפרסמים סדרה שבועית על מלחין אהוב, או סוגה מוסיקלית (שירים של שוברט, קנטטות של באך, קונצ'רטי של ויוולדי…) ורבים כותבים מעין ביקורת על קונצרטים או אופרות ששמעו. אני מאד אוהבת לקחת חלק בזירה הזאת.

בשבועיים האחרונים התפתח בקבוצה ויכוח האם יש צורך לנתח  ולהסביר יצירות מוסיקליות או שיש להסתפק בהנאה החושית, הרגשית, מההאזנה ליצירה. מישהו אף הרחיק לכת וכתב שמזל שאיננו מוסיקולוג ואינו מקלקל לעצמו את החוויה בניתוחים מיותרים.

אני כן מוסיקולוגית.

לפני שנים רבות היה נהוג, כהקדמה לספר בדיון, מחקר או פילוסופיה לפתוח בהתנצלות המחבר (אפולוגיה). המחבר הסביר בה למה ראה לנכון לפרסם את ספרו. הנה האפולוגיה שלי, כמי שמדברת וכותבת על מוסיקה, למה כדאי לנתח ולהסביר.

זה המקום לעסוק לרגע קט בנושא הטעון של "מיתוסים" במוסיקה, או מוטב – מה חשוב באמת (ומה לא) במוסיקה. איכשהו, השתלטו ברבות השנים דעות קדומות על הדרך שבה אנו רואים מלחינים מסויימים. בטהובן וואגנר הם אינטלקטואלים מעמיקים ומאתגרים; מוצרט היה גאון שלא באשמתו (כי אחרת איך נסביר שמי שכותב מוסיקה כזאת אהב מילים גסות?) ורק היווה צינור למוזה להביע את עצמה; באך הוא אלוהים; רוסיני היה שובב שמנמן שאהב לבשל ולכן אין סיבה להתייחס אליו ברצינות;  ואילו ורדי – איך אפשר לחשוב שמי שלא כתב אף סימפוניה הוא בכלל מלחין? ועוד שטויות במיץ.

סיבה אחת לפריחתם של "מיתוסים" כוזבים כאלה הוא ספרים כמו "מוצרט הקוסם בנגינות" ו"בטהובן הלוחם בנגינות" שאני ובני דורי קראנו בילדותנו  ושתיארו את חייהם של המלחינים בלי, איך לומר, להישען על עובדות רבות. מורים למוסיקה ניסו להדביק למוסיקה תיאורים וסיפורים, דובים ויער, שאותם המוסיקה מתארת כביכול*. יש דברים שמוסיקה יכולה לתאר בקלות, אם באמצעות חיקוי (רוח) ואם באמצעות אסוציאציה (מקצב או תזמור של מרש צבאי), ויש הרבה דברים שלא: ביצה קשה, למשל. סיבה נוספת היא שהמוסיקולוגיה היא מדע שנולד בגרמניה ולכן המבקרים העדיפו מלחינים גרמנים וייחסו להם את החשיבות (והעומק האינטלקטואלי והיעדר ההומור) שייחסו לעצמם. מיתוסים והסברים עצלים כאלה מרחיקים עוד יותר את המאזין מן המוסיקה. עד היום אינני יכולה להאזין למחול השעות מאת פונקיילי בלי לראות את ההיפופותמיות החמודות בבגדי בלט מהסרט "פנטזיה".

סיבה אחרת היא במה שאנו עוסקים בו ממש ברגע זה: הצורך להסביר מוסיקה. נכון. ההנאה החושית, הרגשית, המכה בבטן, מזומנת לכל מי שפוקח את אזניו. אין חשוב ממנה. זה מה שמוסיקה טובה יודעת וצריכה לעשות. אבל אני מאמינה שחשוב גם לדבר, לכתוב ולנסות להראות איך הדבר הזה עובד. מהם חומרי הגלם שלו, איך יוצרים מתח ופותרים אותו, איך מתייחסים המרכיבים השונים אלה לאלה, מהו מירקם, מהו מבנה היצירה והאם הוא מתאים לתכנה (הצלילי ולעתים, כשיש טקסט – המילולי), איך להאזין בצורה נבונה ולפצח את הקסם, גם ללא שליטה ברזי התיאוריה, ההרמוניה והקונטרפונקט (הסבר בהזדמנות אחרת…).  הדרך העצלה היא להסביר באמצעות סיפור. כן, אפשר (וצריך) לספק עובדות היסטוריות (הן יכולות להוסיף רובד חשוב של הבנה סגנונית וסוציולוגית), אולי אנקדוטה או שתיים, אבל העיקר הוא המוסיקה עצמה. ככל שמעמיקים באיך זה עובד – החוויה החושית רגשית רק מעמיקה.

חבר אחר בקבוצה התלונן שהוא אוהב מאד את הפרק שני בסימפוניה השלישית של בטהובן ה"ארואיקה".

הוא נשמע לו תמיד מאד חגיגי וגרנדיוזי. והנה אמר לו מישהו שזה מארש אבל וקילקל לו הכל. קודם כל מארש אבל הוא בהחלט חגיגי וגרנדיוזי. לנו זה לא כל כך מוכר, אבל כל אירופאי ששומע מוסיקה במקצב הספציפי הזה, ידע (לא בטוחה שיודע היום) שמדובר במארש אבל, כי הוא שמע כאלה בלוויות ובטקסי זיכרון, ברדיו ובטלויזיה, כל חייו. ההקשר הזה, של המקצב המסויים הזה, מרחיב את ההקשר ההיסטורי, האסוציאטיבי והתרבותי לכיוונים רבים, שונים ומפתיעים. יעצתי למתלונן להקשיב גם לפרק השלישי בסונטה השנייה לפסנתר של שופן, אף הוא מארש אבל.

אפשר לחפש (ולמצוא) עוד רבים, למשל במוסיקת אבל למלכה מרי של פרסל.

אני בטוחה שמעתה שמיעת הפרק ההוא של בטהובן תביא איתה נדבכים נוספים לחוויה הראשונית ותעשיר אותה.

בואו נבחן את מה שאני אומרת בשיר שכולנו מכירים ואוהבים: הליכה לקיסריה. השיר של חנה סנש והמנגינה של דוד זהבי. בביצוע המצורף השירה נהדרת (שמעון ישראלי) אך העיבוד (שמעון כהן), כמו במקרה של זמרים רבים אחרים, טיפה מקלקל, אבל אתם הרי מכירים את השיר בעל-פה ותוכלו לזמזם את חלקיו השונים לעצמכם, כשאתם קוראים את דברי.

השיר הזה מקובל על שפתותינו ועל אוזנינו עד שכמעט היה לקלישאה. מה שמציל אותו מהגורל הזה היא גאונותו של דוד זהבי, שאינה נופלת מזו של שוברט, בהלחנה מדוייקת ומפעימה לטקסט קלאסי, ביצירת מנגינות כל כך מושלמות שנדמה לנו שתמיד היו שם. שמעו-נא איך מייד בהתחלה, על המילה "אלי", המנגינה פותחת מרווח גדול, הכי גדול שאפשר, אוקטבה, עד שהצוואר נמתח ומושך איתו את הראש כלפי מעלה.  ב"אלי" השני, מקטינה המנגינה את המרווח שנפתח, ובאיזשהו מקום באמצעו מזמרת את המרווח הקטן ביותר (סקונדה קטנה). כאילו מתנצלת על העזת הפנים. "שלא ייגמר לעולם" חוזר לצליל הפתיחה, לא מייד, אלא עם שני פיתולים בדרך. בחריגה מן הסימטריה נוסף עניין רב.

ואז מתחילה "רשימת המכולת": שני צמדים "החול והים, רשרוש של המים" ושני יחידים (אבל איזה!) "ברק השמים, תפילת האדם". זהבי פותח בסקוונצה (מעקובת: תבנית מלודית החוזרת על עצמה כל פעם בגובה אחר) שמובילה אותנו שוב אל הצליל הגבוה ביותר ("תפילת האדם"). המנגינה אינה יכולה להסתיים על המרווח הגדול ביותר. היא חיבת לסגור את המעגל ולחזור אל צליל הפתיחה. איך? חוזרים שוב על הרשימה, שוב סקוונצה, בכיוון ההפוך, שני סיבובים בלבד על שני צמדי המילים. אבל בטרם תחזור אל צליל הפתיחה המנגינה שוב ממריאה על "ברק השמים" וחוזרת וסוגרת את המעגל על "תפילת האדם". אותה תפילה שהבקיעה שערי שמיים בסיבוב הראשון, חוזרת, תוך שבירת הסימטריה שוב, אל האדם והאדמה.

בטקסט המקורי הכל מופיע פעם אחת בלבד. זהבי מכפיל את הטקסט לצרכים המוסיקליים, וטיפולו המוסיקלי, כשהוא יוצר שני מעגלים האחד קצר ("אלי 2X שלא ייגמר לעולם"), מעין מוטו, הצהרה, והשני ארוך יותר (רשימת המכולת X2, מה כוללת בהצהרה הראשונית) – מוסיף לו מעמקים לאין שיעור. מיותר לציין שממש לא בטוח שזהבי חשב או תכנן את כל מה שהצבעתי עליו כאן. גם אם זה רק "בא לו ספונטנית" התוצאה היא רבת פנים ועשירה, נשענת על אסוציאציות תרבותיות משותפות, מכבדת את הטקסט ועושה עמו צדק.

בפעם הבאה שתשירו, או תאזינו ל"הליכה לקיסריה", יתכן שלהתרגשות הרבה שהשיר, על מילותיו ומנגינתו, גורם לכם, יתווסף איזה ערך מוסף של הבנת המבנה שלו וכיצד המבנה הזה עובד עם, ומשפיע על המילים של חנה סנש. תארו לעצמכם כמה רבדים נוספים תגלו אם אחשוף את צפונותיה של  החמישית של בטהובן, או כל יצירה קלאסית אחרת? הרבדים האלה הם חלק ממה שעובד עלינו רגשית, אך ההנאה וההבנה שנוספות בעקבות הניתוח, או ההסבר, יעשירו את החוויה לאין ערוך. לעניות דעתי המתנצלת.

* ישנן יצירות, שמתארות במוצהר תמונה או סיפור מסוימים. זוהי מוסיקה תכניתית. לדוגמא "הים" של דביסי,

"פטר והזאב" של פרוקופייב

"שוליית הקוסם" של דיקא

"דג השמך" של שוברט

"הסימפוניה הפנטסטית" של ברליוז

שימו לב שכאן, במארש לגרדום יש גם מארש אבל וגם תיאור פלסטי מאד של עבודת הגיליוטינה.

הבלוג של טלי ירון –  talyyaron.wordpress.com