מוזיאון הרצליה, הגה את הרעיון ויובל סער, האוצר, 'עשה זאת'. ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת של המוזיאון, פינתה את כל חלליו, והם אינם מעטים, לפתוח נושא האיור הישראלי במגמותיו המגוונות – תערוכות יחיד, תערוכות קבוצתיות ופרויקטים שנוצרו כשיתופי פעולה תלויי מקום.

שימו לב לשם התערוכה – מרענן בפשטותו, מסקרן באמירתו וכבר מצליח ליצור אינטימיות בין הקורא אותו לבין הנצפה בתערוכה – 'ספרו לי עוד'. פנינו ליובל סער, אוצר התערוכה, וביקשנו הסבר לשם וגם קיבלנו :

"כשיצאתי לדרך שם התערוכה הזמני היה ״מספרים סיפורים״, כי היה לי ברור שמה שמאיירים יודעים לעשות זאת, לספר סיפור בדימוי, אבל לא אהבתי את השם הזה, גם כי הוא בלשון זכר וגם כי הוא התקשר לי עם אגדות ומעשיות שמתקשרות לילדים. ואז הבנתי שאמנם זה נכון, הם יודעים לספר סיפור בדימוי, אבל זה יותר מזה: הם מספרים באיורים שלהם גם דברים שלא כתובים בטקסט, אותו הם איירו. אנחנו מכירים את זה מהפיקצ׳רבוקס של ילדים, שיש לדוגמה כפולה שכתוב בה ״והילדה הלכה לישון״ אבל באיור יש עולם ומלואו, גם הלא כתוב במילים, ובנוסף האיור גם מהווה את הפרשנות האמנותית של המאייר. מכאן צמח שם התערוכה, ״ספרו לי עוד״, שגם לו יכולים להיות מספר פירושים – מי מבקש ממי? המבקרים במוזיאון, שמגיעים לתערוכה ולא מבינים, ומבקשים מהאומנים? מהמוזיאון? לדעת עוד? האוצר מהאומנים? המוזיאון מהאוצר? וכן הלאה."

יפי התערוכה – מפשיט אותנו, הצופים בה, מקונבנציות בנושא אמנות האיור, בזכות השימוש במדיומים עתיקי יומין ועד הדיגיטליים העכשוויים, בחד מימד ועד תלת מימד.

ליד ה- homage למאיירים, בסיס תרבותנו באיור – רות צרפתי, ('דודי שמחה'), שמואל כץ, ('דירה להשכיר'), אראלה הורוביץ, ('איה הג'נג'ית'), בהגדרת התערוכה תחת השם 'אבן, בד ומספרים' – נוכחים שכבר אז ספגנו, בלי דעת, מגוון יכולות האיור.

אחד ממוקדי התערוכה המעוררים תשומת לב מיוחדת היא –'הקוף למד לארוג'. בתיה קולטון ורוני פחימה יצרו מעשה ידיים בדמיון ובמחשבה יצירתיים מופלאים. פעמיים סובבתי את החלל הגדול בו הן מציגות את תערוכתן. זה פרויקט שבוצע לתערוכה, כאשר תוכנו היה נטול הנחיה מוקדמת. העניין בפרויקט זה היה כה רב עד שלא התאפקנו ופנינו לבתיה קולטון, אותה אנחנו מכירים ומעריכים כישרונה ויצירותיה מזה שנים, לכתב מספר מילים על עשייתן כה יוצאת הדופן בתערוכה. בתיה נענתה בשמחה:

"בחרתי לכתוב לך על המפעל הקטן שרוני ואני הקמנו כדי ליצור את העבודה במוזיאון.

המפעל, אחד מהדברים החשובים ביותר אצל בעל המלאכה או האומן, הוא יצירת מקום העבודה, הסטודיו, האטלייה, ובמקרה שלנו 'המפעל'. אין דרך אחרת לתאר מקום שבו יש מכונות, פועלות ומפעל חיים. גם אנו כמו במפעל חישבנו את ניצול הזמן המקסימלי ביחס לתפוקה; השתדלנו לא להשבית אף מכונה, וקנינו חומרים בסיטונאות. 

המשמעות של עבודה בסדר גודל של "מפעל' נתנה לנו את האפשרות לייצר מעל ומעבר, כלומר להפריז באורכם ובגודלם של דברים, להעיז ולפרוץ מוסכמות וחוקים ולמתוח את גבולות המכונה. לא עסקנו בייצור המוני, אך ייצרנו המון.

דברים נוספים שאומצו ממנהגו של מפעל הם: איסוף למקום העבודה. ארוחות פועלים, סדר יום קבוע ומפרך של 12 שעות עבודה ביום, שמירה על כללי בטיחות ואבטחה, העסקה של עובדים זמניים לעבודות שונות בתהליך הייצור, וכן הכאבים היומיומיים הנלווים לעבודה מונוטונית בפוזיציות קבועות למשך יום שלם.

הקמת המפעל הייתה עבורנו גם סוג של איזכור לתעשיית הטקסטיל שנכחדה בארץ.
יצרנו אם כן מפעל, מקום עבודה שבו נהיה הפועלות השבויות של הרעיונות שלנו.
ייצור האריגים השונים דרש עמלנות אין קץ ועבודה פיזית מאומצת

התחייבנו לשלוט ברוחנו ובצרכינו האישיים, כדי להתקדם להשלמת התהליך.
דבר זה  יוצר זהות כפולה של הוגה ופועל. הקונפליקט הוא תמידי. ואין הכרעה עד סוף הפעולה."

הודו, קוראים יקרים, שמקוריות המחשבה והביצוע משאירים קורא המשפטים מעלה מחייך את ההומר הנסתר בהנאה רבה. וגם שאלנו מה נושא הקוף? שימו לב לכותרת "הקוף למד לארוג".

וקיבלנו תשובה למחרת : "הקוף הוא מתוך מעשייה סורית. על גביר שבאמצעות אלימות פיזית ונפשית גרם לקוף שלו לארוג." התפעלנו עד כמה היוצרות, "הפועלות", חפרו עמוק בנושא האריגה… תבורכנה.

'התהלוכה הקרנבלית' של ניב תשבי, אף היא יצירה בתלת מימד – פסלים מסקרנים ומפתיעים בעת ובעונה אחת. עד כמה "הרחיק לכת" האיור הישראלי משמח את המחשבה ואת העין. שימו לב למשפטים הבאים אותם כתבה טל ברלי בטקסט לקטלוג התערוכה:

"הצגת הדמויות המאוירות – או האיורים הפיסוליים – של ניב תשבי, מניבה קריאה אנימטיבית: פריים בודד, בו אנו צופים בסצנה קפואה, חלק מרצף של סצנות בסרט ארוך." האקספרסיביות החזקה של הדמויות בעזרת הצבעוניות העזה מאפשר פרשנות רבת זוויות ראייה אצל המבוגרים

אנחנו משערים שגם אנרגטיות מודגשת אצל ילדים. יובל סער סיפר עד כמה טבעי היה לילדים לרצות לעלות, לטפס על הפסלים. כך וכך אי אפשר להישאר אדיש לאקספרסיביות העזה ולתנועה האינהרנטית המוצגת במיצג זה. היא כמו מכה בהלם… וה"תירגום" לקטע זה של התערוכה בידי כל מבקר בתערוכה.

התערוכה כל כך מגוונת ב"מה" וב"איך" כך שכל חלל אינו דומה לקודמו ולבא אחריו. העניין עבור המבקר הוא אינסופי ואינו עוצר לרגע בחשיפת עוד נושא ועוד מדיום, ועוד כישרונות. המאייר המאד מוערך, מישל קישקה, מופיע בתערוכה מתוך סרט האנימציה המרגש 'הסודות של אבא'. קישקה הוא מאייר מוערך בינלאומית בסרטיו ובספריו.

הפרויקטים 'הבלתי נשכחים', 'בעקבות הרומן הגרפי', 'בינג'י', 'האיור שאינו נגמר', 'ההיסטוריה המטורפת של האיור הישראלי' הם ביטוי לעושר העשייה של האיור בארץ , ליצירתיות יוצאת דופן ולמגוון אמנות האיור, הנמצא בתנופה ללא גבולות.

קוראים יקרים, קחו את הזמן להתרשם ממדיום אמנותי שהחל לפרוח בעצם במאה ה-21. שימו לב עד כמה האיור הוא 'מתקשר' עם המביט בתוצאה. יובל סער הדגיש – "ההבדל בין אמנים למאיירים מונח קודם כל במאפיין האיור, היותו מתקשר, קל לעיכול." והוסיף מידע חשוב – "אמנים לומדים במחלקה לאמנות, ומאיירים לומדים במחלקה לתקשורת חזותית." שמות המחלקות כבר מבדלים חד מה ביניהם.

בסוף השיחה עם יובל סער ציינתי אם לא כדאי לצאת עם התערוכה לחו"ל – בזכות העושר הרב, העניין שלא הרפה, וההתרגשות שחשתי על הפריחה האמנותית של האיור הישראלי.

אמנים משתתפים בתערוכה

סרגיי איסקוב, זאב אנגלמאיר, אראלה, גל בולקא, נינו בניאשוילי, אלון ברייאר, שירה גלעדי, ענבל גרי, אורי גרינברג, רן דסקל, שני יסמין, מעיין כהן, נועה כהנא, אביב כץ, נעה כ"ץ, קרן כץ, שמואל כץ, שלי לבבי, בן מולינה, מרב סלומון, גלעד סליקטר, גאי ספרן לולאי, עפרה עמית, עדן פוקסיניאנו, רוני פחימה, רות צרפתי, בתיה קולטון, מירי קונצמן, מישל קישקה, יעל רוזן קרן, לילך רז, ניב תשבי.

אוצר – יובל סער

אוצרות שותפות – שוע בן ארי וענבל ראובן

אוצרת ראשית –  ד"ר איה לוריא

www.herzliyamuseum.co.il