סרטו החדש של דן וולמן עפ"י סיפרו האחרון של עמוס עוז ז"ל, 'הבשורה עפ"י יהודה', גדולתו, ביצירה החדשה שנוצרה. הפאזל שדן וולמן רקם, מושלם – החל מהפורמט – פריים של "שלוש על ארבע", כמו בסרטים של פעם, המותאם לתקופה – 1959 בארץ – וכלה במשחק שלושת שחקנים, ההתרחשות בבית אחד ירושלמי דאז, ובאיפוק הנצפה והנאמר.

המשחק של דורון תבורי, עינב מרקל ויובל ליבני, שלושת השחקנים בסרט, מצליח להפכם לדמויות חיות את החיים בסרט בכל גווני עומק אמירתם, עוצמת רגשותיהם, ובהתאם לתפניות הגדולות והקטנות שהחיים זימנו להם. משחקם מותאם בטבעיות לאישיות ולמורכבות "מי הם".

ה"איך" המתואר מעלה מוצנע כביטוי לחיים באותה תקופה ובניגוד מוחלט לנושאים הפורצים בעוצמה לא-מרפה המועלים בו. גם הנושאים הגדולים וגם הנושאי המשניים מטלטלים, כאשר ביחד ה"איך וה"מה" מצליחים לומר אמירות גדולות וקשות, אוניברסליות וכלל אנושיות, כולל מקומיות.

היהודים והעולם הנוצרי, מאז עלייתה של הנצרות ועד היום, כיצד קשריהם הכה עמוקים ומגוונים, במישורים כה רבים, רצופים באנטישמיות שאינה מרפה; גם המסכימים, המקטרגים והחיים אותה בעולם מהדהדים בעוצמה בסרט.

באדיבות אינטרפקס

הוסיפו לנאמר בפיסקה האחרונה את העימות הטראגי בין הציונות לערביי המקום בחלוקת הארץ עם קום המדינה, הדם והכאב שבאו בעקבותיו, הסבל האנושי האינסופי, והנה לפניכם המצע המתפרץ בסרט כמעט בכל דיאלוג.

באדיבות אינטרפקס

היפה בסרט שמלבד הנושאים הקרדינאליים המתוארים מעלה, מועלים בו רגשות ועימותים יומיומיים – זיקנה, מחלות, אבדן, התעוררות רגשית סנסואלית, אהבות שכבות וניצתות, רגישויות לזולת, רוך ודאגה…ועוד ועוד כחיי בני האדם.

באדיבות אינטרפקס

יש בסרט יופי אנושי רב העולה ומביט דרך סבל אנושי מורכב ואינסופי.

חובה להדגיש תרומתו של הצלם, דני שניאור, בסרט. הבחינו במבטים הקטנים והגדולים, בתווי הפנים התורמים תוכן והבנת הנצפה, בזוויות הצילום המספרות מקום וזמן. רגישות "קטנה"-גדולה באה לידי ביטוי בתרומתו של שניאור.

באדיבות אינטרפקס

דן וולמן חילק איתנו גם מידע ופרטים אישיים המוסיפים רובד הרקע לסרט :

"עמוס עוז, זכרונו לברכה, היה חבר קרוב שלי למעלה מ-40 שנה. אהבתי אותו, הערכתי אותו  ועקבתי בנאמנות אחר יצירותיו. מיד לאחר שקראתי את הספר "הבשורה על פי יהודה", פניתי אליו והבעתי את רצוני להפיק סרט בהשראתו.

"הבשורה על פי יהודה" סוגר מעגל של שיתוף פעולה שלי עם עמוס עוז שנפתח לפני כחמישים שנה בעיבוד הקולנועי לספרו "מיכאל שלי". לאחר שצפה בו כתב לי עמוס: "תודה שלקחת אותי מארץ המילים לארץ המראות, ללא כאב". אני מקווה בכל לבי שאילו צפה בסרט החדש, היה מרגיש  כך שוב. (בנוסף כתבתי תסריטים על פי ספריו "הר העצה הרעה" ו"סומכי" שלא התקדמו לשלב ההפקה).

האתגר ליצור סרט מ"ספר של רעיונות" היה גדול, לעבד לקולנוע חוויה אינטלקטואלית מעוררת מחשבה וגם סיפור על דמויות יוצאות דופן בתקופה מיוחדת של חיי המדינה הצעירה, משך והסעיר אותי, ולאור הביקורות אני רוצה להאמין שהצלחתי.

סבי מצד אמי היה נוצרי וסבתי הייתה יהודייה, אולי מסיבה זו הנושא של האנטישמיות תמיד העסיק וריתק אותי ונגעתי בו בכמה מהסרטים שלי ("התימהוני", "פלוך", "מחבואים", "מדובר באהבה"). עמוס עוז ראה בדרך שבה יהודה איש קריות מוצג בברית החדשה, את הגרעין המחולל של האנטישמיות, שהביאה לרדיפות היהודים, לפוגרומים, לאינקוויזיציות ולשואה. מסיבה זו חשוב לי מאוד שהסרט יוקרן בעולם הרחב, ולא רק בפסטיבלים יהודים וישראלים. לשמחתי הסרט כבר התקבל לפסטיבל הבינלאומי במדריד שיתקיים בחודש ספטמבר.

בנוסף לסגירת המעגל שהתחיל מ"מיכאל שלי" עם עמוס עוז, בסרט זה אני סוגר מעגל גם עם השחקן הנפלא דורון תבורי, המגלם את דמותו של גרשום ואלד בן השבעים. כשחקן צעיר נבחר דורון לתפקיד מרכזי בסרט שלי "מחבואים", לפני למעלה מארבעים שנה. 

אני מבקש לציין את שיתוף הפעולה היוצא מן הכלל בסרט הזה, עם הצלם דני שניאור, אשר בשנת 1978 צילם את הסרט "המשורר הלאומי", שיצרתי על פי תסכית רדיו של חנוך לוין. ואני חייב תודה גדולה למוסיקאי זוהר לוי ז"ל אשר הלחין את המוזיקה לסרטי הדוקומנטרי על ירושלים, "לגעת בעיר", ובהסכמת בני משפחתו השתמשתי במוסיקה שלו גם בסרט הזה."

"הבשורה על פי יהודה" | בימוי: דן וולמן | הפקה: דן וולמן ואמיר גדליה | תסריט: שושי וולמן | צילום: דני שניאור | עריכה: איל אמיר | עיצוב פסקול: אוה ספיטקובסקי | מוזיקה: זוהר לוי

דן וולמן – במאי סרטים