סיפורי חיים של בני אדם מהווים המגע והעומק האנושי. צפיתי בתערוכתה של זהר טל ענבר בסיבוב הקירות שלוש פעמים. ולא בכדי. תמונות בגובה שני מטר! מגביהים התחושה כמו בכנסיות. ופרט זה אינו מקרי. הוסיפו קסם של פרוק והרכבה חלקי התמונה, צבעוניות חזקה ומעוררת חיים, חיות ודינמיקה ויזואלית שנוצרת במעבר צפייה מתמונה לתמונה. אכן מעין בזיליקה אירופאית! אבל…קרוב לחיינו, בני אדם חוגגים שמחות ובונים חיים.

גם מי שלא חווה חיים בקיבוץ, הנצפה אינו זר לו – הוואי חיים קיבוציים הקרובים לטבע, לעבודת האדמה, לצמיחה מתמדת ולשמחתה. מראה תמונות של זוהר טל מרגשים בכנות המבע שלהם, ובאסטטיקה העוטפת אותן.

יש להקשיב לסיפורה של זוהר טל כדי להתרגש בפעם השנייה או השלישית. יש להודות לה על תרומתה בשכבות – ראשית התערוכה, עוצמתה ויופייה המקרין ממנה, ושנית סיפורי חייה שחלקם גם מתנהלים לנגד הצופה בתערוכתה.

לתערוכה גם פן של משאב ערכי – ההשפעות מהאמנות הקלאסית של הרנסאנס, מאפייני אמנות של אמנים קיבוציים, שנות ה- 40-60, וכיצד רגישות וכישרון מציפים אמנות חדשה.

קוראים יקרים, קראו  סיפורה של זוהר טל, והתרשמו :

"הסיפור האחר / בזיליקה קיבוצית – זהר טל ענבר

 תערוכת מחווה לאברהם אמרנט- טושק (מזרע), ואברהם עומרי (שער העמקים).

בסדרה ציורים פנורמיים בהשפעת הציור הקלאסי האירופאי בתקופת הרנסאנס, והסגנון האיקונוגרפי הקיבוצי של שנות ה-40-60 של המאה ה-20.

סגנון זה שאב השראה מהסימבוליזם האפי של כרזות סובייטיות בעידן הקומוניסטי, מהריאליזם הסוציאליסטי והאקספרסיוניזם האירופי.

ילדה קטנה בקיבוץ מזרע כשטושק היה פוגש אותי בשביל, היה מעביר ידו על שיערי ואומר לי – את יודעת שיש ספר שבו כתוב שאלוהים הוא אישה? שם הספר הוא ספר הזהר (כשמי). טושק היה צייר ואמן שהיה מקשט את קירות וחלונות חדר האוכל הישן של מזרע בכל חג. ציוריו הצבעוניים תיארו תמונות של חיי היומיום וגם אירועים שהיו קשורים בחגים ועונות השנה. הוא עבד בטכניקה שדימתה ויטראז' כשיצר סקיצות בצבעי מים על נייר פרגמנט ועבודות שצוירו בטכניקה מעורבת על דיקט או נייר אריזה.

אמנות זו היא חלק מנוף ילדותי.

הקישוטים החיצוניים על קיר הגלריה בשער העמקים –תבליטים צבעוניים בסגנון סגרפיטו, מדברים גם הם בשפה האיקונוגרפית המקומית. אברהם עומרי ואברהם אמרנט דיברו בשפה המשותפת הזאת – שפת האם הקיבוצית.

בציורי הקיר בחדר האוכל של ילדותי הופיעו דימויים אידיאליים- גברים חסונים יפים וחרוצים ונשים תמירות, החוגגים יחדיו את ביתם החדש הצנוע בעבודת כפיים וטקסים חגיגיים.

כילדה, טושק הצייר סיפר לי על מציאות חקלאית פסטורלית ממש כמו בארקאדיה – ביתו של האל פאן מהמיתולוגיה היוונית, או בגן העדן הרנסנסי ההרמוני, בו הסתובבו רועים ורועות בשדות, לצד כבשים וציפורים במחול אהבה אינסופי.

אולם בסדרה בתערוכה במשכן עין-חרוד בחרתי לספר סיפור שלא זכה להופיע על קירות חדר האוכל. זהו הסיפור האחר של ילדותי – ב- 1962 אבי הגיע לקיבוץ מגרמניה כשהיה בן 22. הוא היה חייל גרמני נוצרי שהחליט לערוק ולברוח מארצו ולהצטרף לעם היהודי. כשירד מהאונייה בנמל חיפה לא חיכה לו איש. הוא ניגש למשטרת הגבולות ושם הפנו אותו לנציג של הסוכנות ששלח אותו לקיבוץ מזרע, שם פגש את אמי ילידת הקיבוץ, שהייתה גננת אהובה. הגעתו של אבי לקיבוץ לא עברה בצורה חלקה למרות שרוב חברי הקיבוץ קיבלו אותו בזרועות פתוחות, היו כמה משפחות שלא אהבו את הרעיון שגרמני נוצרי מסתובב בביתם, ביניהם אביה של אמי שברח מאימת הגרמנים בפולין עם שלוש אחיותיו. אך אמי לא ויתרה על אהבתה לזר החדש. בעקבות אסיפות קיבוץ סוערות שעסקו בנושא עזב אבי את הקיבוץ ואמי עזבה אחריו. הם גרו במשך שנה בקיבוץ אחר ולאחר מכן חזרו למזרע כשהרוחות נרגעו.

תהליך הגיור של אבי, שהחל מעט לאחר הגעתו, היה מורכב והושלם רק לאחר שאני כבר נולדתי. כשהסתיים הגיור אבי ואמי התחתנו בחגיגה יהודית כשרה בעוד אני חיכיתי בבית התינוקות.

האמנות והאיקונוגרפיה הנוצרית שהיו טבועות בתרבות ממנה הגיע אבי נטמעו גם בי. כשסבתי הנוצרייה, מרגריטה, הייתה מגיעה לבקר בארץ הינו נוסעים לכנסיית הבשורה בנצרת שהייתה מקום קדוש וחשוב מאד עבורה, ומן הסתם גם לי.

בציורי מופיעים חיי הקיבוץ דרך עיניו של מהגר זר, אשר מקומו בחברה לא מובטח, והוא נדרש להשיל מעליו את זהותו המקורית כדי לקבל זהות חדשה. גם אם המעשה נעשה על-פי רצונו האישי זה לבטח לא היה קל. יחד עם זאת יופיו של המקום אליו הגיע ורצונו להשתלב וגם האנשים המיוחדים שבו, מפעילים קסם על הזר ועוטפים אותו בחדווה.

ניסיתי להתחקות אחר סגנונם של ה"אברהמים", ציירי הבזיליקה של ילדותי, שעבודותיהם התאפיינו בקו אקספרסיוניסטי חזק, חלוקת חללים פנימית וצורות גיאומטריות, במחשבה שציורי ימלאו את מקומם של ציורי הקיר בבזיליקה / בחדר האוכל / בגלריה.לכן חקרתי את הגיאומטריה והצורות הייחודיות בציוריהם של אברהם אמרנט ואברהם עומרי, במיוחד בעבודת הוויטרז' הייחודית של טושק משנת-1955 לכבוד חג הפסח במזרע, וגם את הצבעים המיוחדים בציורו הנהדר של אברהם עומרי – "מסיק הזיתים" משנת 1958.

*המבנה הפנורמי של ציורים אלה המתארים את החיים בקיבוץ כפרקי אידיליה, אפשר את האפיות רבת האפיזודות. הקו האקספרסיבי מתלכד כאן עם ריאליזם חברתי, המגייס את הציור אל המהלך ההיסטורי הריאלי (של ההתיישבות). משמע- ציור אפי… בקישוטיו לחג הפסח, יום העצמאות, חנוכה ופורים, ניכרת המונומנטליות והפיסוליות השמחה המצוירת בציפוף אנרגטי של דימויים ריאליסטיים, זוויות ופרספקטיבה עזות בתנועות מלאות כוח (בזיקה לכרזות הסובייטיות האקספרסיוניסטיות), תמיד באופטימיות, תמיד קלסיציזם בעיצוב דמויות הגברים והנשים ותמיד ילדים ותינוקות המבטיחים את יום המחר. עבר הווה ועתיד משתלבים בציורים הללו, ציורים היסטוריים שתפקידם חינוכי ומעודד בעת ובעונה אחת.

*(גדעון עפרת – טושק- אברהם אמרנט- אמן-קיבוץ.)"

זהר טל ענבר
zohartalinbar@gmail.com

אוצרת – עינת סיני פסטרנק
צלם – אלעד שריג
משכן לאמנות עין חרוד – www.museumeinharod.org.il

**התערוכה מוקדשת לאחי, דן טל ז"ל, שנפטר ממחלה באפריל 2022.

התבוננות בפסליו של צבי לחמן בונה תהליך רפלקטיבי המהדהד במתבונן, וכך נוצר מעין משולש בין היצירה, היוצר והמתבונן שרוחש התייחסות וחשיבה, בעצם רוחשת חיים.

פסליו של צבי לחמן מעוררים סקרנות חוקרת. לא רק המבע המאד אקספרסיבי של הפסלים יוצרים אותה התקרבות "נוגעת בהם". שכבות החומר בפסליו של לחמן לא-מפסיקות לחוד חידה. עד השיחה בינינו לצורך כתבה זאת לא ידעתי אשר נאמר בפרוטרוט – תהליך העבודה קודם בשעווה, שהרכות שלה מאפשר עבודה שכבתית, והיציקה של הברונזה נענית באופן טבעי למפוסל בשעווה.

פסלי ברונזה בדרך כלל הם סדרה של פרוטוטייפ, ולא כן בפסלי הברונזה של לחמן. בגלל תבנית השעווה המשתנה תוך כדי עבודה בחום, כל יצירה ייחודית – יש רק אחת. השכבתיות, מעין נזילות הברונזה שנוצרות, אינן מרפות להתייחסות. כך נוצרת אותה התבוננות שלחמן מבהיר – "הזמן המתאפשר בעבודה בחומר לעומק".

לחמן הדגיש בשיחתנו שהוא מנסה ליצור חיים ולא לפסל פסלים, לכן העבודה בשעווה מאפשרת תיעוד הזמן, זמן ההשתנות בה. במגע בין השעווה לבין המלחם, נוצרות הנזילות, הקליפות. התהליך מוקפא סופית רק בברונזה. תהליך מרתק, והוא ללא ספק בא לידי ביטוי בשונות המאד מעניינת בתוצר הסופי של פסליו.

הפסל "פנים אל פנים" בתערוכה 'נולד' ב- 1985. בהיותו בניו יורק לקראת תערוכה, נפטרה אימו של לחמן. מיד טס לארץ. 35 שנים לאחר מכן בנה את הפסל, כאשר ניסה להבין מה זאת האם בתוכו". אין ספק שלחמן מעמיק להבחין, להתייחס, לבדוק אשר בתוכו ובסביבתו. המילים אצל לחמן בונות העולמות טרם מעצב אותם בפסליו. בפסל 'פנים אל פנים' הוא שדה המתח שנוצר בין שתי הדמויות, שהוא הוא החיים, עבורו. תודו, קוראים יקרים יכולת ההתנסחות של לחמן, היא היצירה הנוספת המרתקת המלווה את יצירתיו. הסיפור בבסיס פסל 'פנים אל פנים' לדוגמא, אותה "חקירה" של האמן מה בינו לבין אימו, ללא ספק יוצאת דופן..

בכתובין של צבי לחמן :

" יסוד הזמן חשוב לי. תפיסת המרחק בטבע ובמציאות אינה חד-משמעית. כשאנחנו מסתכלים על פנים חיות, תחושת העומק שבין קצה האף לעין – שלא לדבר על המבט – הם פונקציה של תנועה רבת-ממדים, אשר הדרך היחידה שלנו לקלוט אותה היא דרך ממד הזמן. השאלה איך לבטא אותו מרחק בחומר. פה נכנסת התהליכיות של העבודה שמיתרגמת לזמן.  גם קליטה של פסל דורשת מהמסתכל תהליך בזמן. הייתי רוצה שהפסל ישפיע על חוויית הזמן של הצופה כשהוא מסתובב ונעצר סביבו. בשבילי תהליך הזמן הוא עבודה בחומר.  מצד אחד אני מפסל בחומרים מתכלים, חימר, גבס, שעווה. מצד שני, תפיסת הפיסול שלי מנסה לגעת במוחלט ובעל זמני. אני מרגיש צורך לצקת את הפסלים לברונזה, אבל בניגוד לתפיסה הקלאסית שהתרכזה בתוצר המוגמר והעלימה את התהליך, אני רואה את השכבתיות של התהליך כחלק ממבנה הפסל עצמו.

לאמי הייתה אמנות בידיים. עקבתי אחריה כשסרגה, והדבר היה לפלא בעיני, איך העיניים הופכות למסה רציפה. רגעי המתח הקשים היו כאשר הייתה מתקרבת לתנועת העיניים האחרונה ומגלה שאחת העיניים אינה כפי שהיא צריכה להיות. פה התחיל תהליך שהיה מענה אותי. אמא הייתה פורמת את אותן שעות של שזירת עיניים כדי שכולן תבואנה על תיקונן. רק מאוחר יותר, כשהייתה מפרידה בין המסרגות לבין הסוודר, הבנתי שההתענות שלי הייתה הכוח שלה. זה היה בשבילי שיעור חשוב באמנות. יש רגעים שיש לי תחושה , שאולי זה לא יגיע לכלל קיום, או שאין לי מספיק כוחות. ואז אני נזכר באותו חיוך וממשיך ללכת. פעם תיארתי את זה כך, אני נצא על חוף, ואני רואה באמצע האוקיינוס איזושהי נקודה שאני רוצה להגיע אליה. כדי להגיע לנקודה הזאת אני מרגיש שאני צריך ללכת עם הזרימה של המים. אני לא יכול לחצות את האוקיינוס, ואני צריך למצוא דרך לחיבור ביני לבין התנועה  של האוקיינוס. ישנם רגעים שאני מתרחק מאותה נקודה שאליה אני חותר. מה שבאותו רגע נותן לי את הכוח, זה שאני מחובר לזרימה – התחושה שבכל פעם התהליך מתקרב למציאות. ההליכה היא, כמו שג'אקומטי הגדיר אותה, לכיוון של הראש  הקונבנציונאלי, מתוך הכרה שהקונבנציונאלי הוא אולי הבלתי צפוי ביותר.

ההתחלה שלי היא בעצם התחלה מאפס. אני מחפש מה קיים בתוכי באותו רגע. הדבר הזה יוצא מתוך כאוס. כל התחלה מחזירה אותי לנקודת ההתחלה הקודמת ולזאת שקדמה לה. לפעמים זה מתחיל בנקודה מתה בפסל הקודם שאותה אני מנסה להחיות, ומשם אני נזרק לתוך החשך. ההתחלה יכולה להיות בחתיכת חומר ראשונה שאותה אני שם על הארמטורה. מה שמשמעותי לי בפיסול אינו בגבולות החומר שבתוכו אני נמצא. הפסל מתחיל אי שם בחלל ונגמר אי-שם בחלל. הגוש הוא איזושהי נקודה שיוצרת לי את הרציפות של התנועה בחלל."

צבי לחמן – פסל וצייר

לימד בבצלאל, במדרשה לאמנות, ובסדנאות של מוזיאון תל-אביב,
הקים דורות של תלמידים

הסטודיו בקרית המלאכי
zlachman@gmail.com
אינסטגרם  –  zvikalahman

www.lachman-art.com