הציורים והאיורים של האדריכל עמי שנער מקרבים את המתבונן בהם לאהוב את תל אביב. בהירים, לעיתים רק מרומזים, בפסטל ולפעמים בכתמי צבע מפתיעים ומסקרנים. בשתי תערוכות שהציג שנער בשנה האחרונה קרבו קהל חדש לעבודותיו. בתערוכה השנייה העבודות שולבו ברשימות התל-אביביות של אברהם בלבן, וזאת הייתה תערוכה מרגשת.

הספה – אבו כביר – עמי שנער

אברהם בלבן חוקר ספרות, סופר ומשורר כותב טור קבוע במוסף הספרותי של עיתון 'הארץ' – 'רשימות תל-אביביות'. כתיבתו ככתיבת פרוזה בשירה, וגם, ברשימותיו ניכר עניין רב בנסתר ההיסטורי-תרבותי של עיר כובשת זאת והצמחייה הרבה בה. ישנם שלא מפסידים אף רשימה שלו ואף הולכים בעקבותיה לגלות אשר נכתב שחור על גבי עיתון.

אברהם בלבן – " לפני כשנה וחצי הלכתי לראות את התערוכות החדשות שהוצגו בבית האמנים בתל אביב. תערוכה בשם "בית משותף"  של צייר שלא הכרתי בשם עמי שנער משכה את תשומת לבי. אהבתי את העירוניות התל אביבית שהשתקפה מהציורים. בתיה הישנים של תל אביב צוירו בפירוט רב: מרפסת, חלון, ברושים ופיקוסים דחוקים בין קיר לקיר. מעליהם, בקווים גסים ופשוטים, איימו מגדלים מטושטשים, אפורים וחסרי פנים. התערוכה כולה הייתה מעין הכרזת אהבה לתל אביב של פטריק גדס, מתכנן העיר הראשון, תל אביב שבה יש מקום של כבוד גם לשכונות נמוכות קומה, ירוקות ושקטות, הנחבאות בצילם של רחובות ראשיים."

שכונת הארגזים – עמי שנער

והרי כל כך טבעי ששני יוצרים אלו, עמי שנער ואברהם בלבן, נפגשו ושיתפו פעולה. המילים מעמיקות אשר העין רואה, והעין מעשירה את אשר כתוב, ומן הצרוף הלא-מפתיע הזה יצא לאחרונה ספר יפיפה ומעניין ביותר על הישן ועל החדש, על היפה והמפתיע מה היא תל אביב -יפו כיום.

תושב – שכונת הארגזים, עמי שנער

כתב – אברהם בלבן

שכונת הארגזים, המקום שבו תל אביב נגמרת

לכל עיר הסְפָר שלה, ולתל אביב אזורי ספר יותר מאשר לערים רבות אחרות. היו שכונות שנוסדו כשכונות עצמאיות (כמו שכונת מונטיפיורי) וביקשו להסתפח לתל אביב, והיו שכונות ערביות וכפרים ערביים שיושבו בחיפזון וללא סדר אחרי מלחמת השחרור, ועד היום הן מתקיימות מבחינות רבות מתחת לרדאר העירוני. כל עיר זקוקה לספר, ולתל אביב אזורי ספר רבים מספור.

ד"ר דן ערב נולד ברחוב בורוכוב בתל אביב, והוא מקווה לכתוב יום אחד ספר על רחובו. עם זאת, יש לו עניין באזורי ספר, אזורי סף או גבול (עיינו בערכים "גבול" ו"לימינליות" באנציקלופדיה של הרעיונות שהוא כתב עם ד"ר דוד גורביץ'). לפני כמה חודשים הוא היה צריך לאסוף מאוחר בלילה את בנו ממסיבה בדרום תל אביב. הוא זוכר רק שהכתובת הייתה ברחוב גורית קדמן וכי זה היה במקום שבו "תל אביב ממש נגמרת". עכשיו, באור הנעים של אחר צהריים חורפי, הוא מציע שנקפוץ לשם כדי שיוכל לראות באור יום את רחוב גורית קדמן, הנמצא לדעתו בקצה שכונת הארגזים.

רחוב הרב עובדיה בידאני. משני צידי הרחוב אוסף שאינו מוגדר של בתים, משכנות עוני מוקפי גדרות פחים לצד בתי מידות. גבר צעיר שבא מולנו מסביר שלא הגענו כלל לשכונת הארגזים אלא לשכונת החבאנים. מכל מקום, אם אנחנו מחפשים את רחוב גורית קדמן, אנחנו בדרך הנכונה. רחוב בידאני ריק לגמרי, ואנחנו יוצאים מן המכונית ושומעים מהאיש ששמה הרשמי של השכונה הוא שכונת ידידיה, אבל מכיוון שרוב תושביה הם יוצאי יהדות חבאן, היא מוכרת יותר כשכונת החבאנים. הוא עצמו חבאני, ואנחנו לומדים שיהדות חבאן התקיימה בתימן כקהילה עצמאית בעלת מנהגים משלה, וגם בארץ העדיפו חברי הקהילה להתיישב במרוכז. השכונה נבנתה בשנת 1954 בשולי הכפר הערבי סלמה (כפר שלם של היום). להפתעתנו, אנחנו שומעים כי השכונה התנהלה שנים רבות כמושב וכי רק בשנת 2002 סופחה לתל אביב. לך תדע שבתחילת האלף הזה המשיכה תל אביב לגדול לא רק צפונה אלא גם דרומה.

אכן, רחוב גורית קדמן הוא "סוף תל אביב", כפי שדן זכר. בקצה הרחוב כמה שורות של עצי אלון שתולות, ואחריהן ספק ואדי רחב ספק תעלה מלאכותית, שמעבר לה רואים את גבעת חירייה שנעשתה חלק מפארק אריק שרון. הרחוב עצמו אינו אלא דרך עפר רחבה, שלצידה בתים רחבי ידיים. אחדים מהבתים מציגים בחזיתם בריכות שחייה מוקפות גנים מטופחים. בחצר גדולה מעט רחוקה מאיתנו מישהו מטפל בשני סוסים. אני מקיש בנייד "רחוב גורית קדמן" ומקבל מידע לא רק על גורית קדמן (כלת פרס ישראל לתרבות המחול, 1981), אלא גם על אחדים מבתי הרחוב. הכתובת שלידנו מציעה "וילה בתל אביב למגוון מסיבות מהשורה הראשונה, בריכה, ג'קוזי, ספא". המרחבים שבין הווילות מבטיחים בלי ספק שרעשי המסיבות מהשורה הראשונה או השנייה לא יפריעו למנוחת השכנים. וילה אחרת מציעה "וילת אירוח ונופש מפנקת במרכז הארץ, המשתרעת על שטח של 350 מטר". הספָר התל=אביבי מעולם לא נראה כל כך מבטיח.

אנחנו הולכים מערבה לעבר פארק דרום, אבל תחילה עלינו לעקוף חורשה גדולה שסביבה שלטים שכתוב עליהם "חורשה זמנית". חורשה זמנית? לא ברור אם היא זמנית מפני שהיא עומדת לפנות את מקומה למגדלים, או אולי מפני שהיא עתידה להתחבר לאחד הפארקים הסמוכים. זמנית או לא זמנית, בחורשה עצי אַלבּיציה ענקיים שאפשר לזהותם על פי המוני תרמילי הפרי הרחבים שלהם, והנה גם שני עצי קיגֶליה עם פירותיהם הכבדים דמויי הנקניק. פה ושם כמה זוּלוֹת פרוסות תחת העצים: שולחן פלסטיק על מחצלת, מאפרה, בקבוקי בירה ריקים, כורסאות ישנות. מה עוד צריך בן אדם: פיקוס ענקי מעליך, "חורשה זמנית" גדולה סביבך, ושקט, המון שקט.

בפארק דרום שקט של בין ערביים. כמה זוגות מוליכים עגלות ילדים, כמה נערים דתיים מתפללים ליד האגם. בשולי העיר הצפופה הזאת סוגים שונים של ספָר, וגם מרחבים ירוקים משתרעים ביניהם. כשאנחנו הולכים בחזרה למכונית, מדורה מאירה את אחת הזולות. אנחנו מצטערים שלא הבאנו איתנו כמה בקבוקי בירה או לחלופין כמה תפוחי אדמה וקומץ מלח. אולי היו מרשים לנו להצטרף.

עמי שנער – אמיר מן עמי שנער, אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ

אברהם בלבן – כותב הטור – רשימות תל-אביביות בעתון 'הארץ'.

הוצאת עם עובד בע"ם  תל אביב – www.am-oved.co.il