זה כמו להיוולד בזמן המזרח, מזרח של פעם, כאשר הביטוי חד וברור, כאשר למבט, לדיבור, להקשבה לזולת זמנים משלהם, ואשר יש לכבדם. מדוע? כי לא הכירו דרך אחרת. לכך אפשר לכנות  'לחזור אחורה בזמן'.

סרט הביכורים של המחזאית הצעירה סלין סונג, דרום-קוריאנית במוצאה, מאוורר מושג קוריאני – אין-יאן – שפירושו השגחה עליונה או גורל, דוגמת מי נועד למי.

ישנה דרמה והיא לא מורגשת עד הסצנות הכמעט אחרונות. כמה יופי יש בשוטים כה קרובים לדמויות, החושפים סיפור "פשוט" ומורכב. כמוכר בחיי בני אדם.

אבל גם הדרמה שקטה "בקול" אבל רועדת מבפנים ומרעידה תדרים אנושיים כואבים. אין הרבה תוכן – ילד וילדה שחייהם נקשרו בילדותם,   הילדה בגרה בארץ אחרת ונישאה לבחור משם. הילד בגר ונפשו המשיכה לכמוה לילדה, טס 13 שעת לראותה, ולמה ציפה? ציפיתו לבשה כאב, כאב גדול אבל מאופק , כמו במזרח של אז, ואולי גם כמו של היום אצל רבים.

תוך כדי כתיבת הכתבה נזכרתי באמירה באיטלקית, אותה קראת לפני שנים בספר יפני – il filo rosso del destino – המתייחס לאגדה סינית שהתפשטה ביפן, וכנראה גם בדרום קוריאה – גורלות של בני אדם, כולל בחיי אהבה – 'מי נועד למי'.

יופיו של הסרט ביכולת לעדן איפוק, בהימנעות ממגע "אסור" ודיאלוגים מרגשים מאמירות רגשיות כנות. ניכר שהתסריט נכתב ביד מיומנת – סלין סונג מחזאית וכותבת תסריטים לקולנוע.

הסרט זכה להערכה סופרלטיבית בפסטיבלים בינלאומיים בחצי השנה האחרונה. ולא בכדי. רוצים לפתוח דלת לעשייה קולנועית שכמו אבד זמנה, אבל לא?! אל תפסידו לצפות בסרט.

קוראים יקרים, צפו בווידיאו מטה – הדיאלוג כאשר הבמאי והשחקנים הראשיים בסרט נשאלים ומשיבים. אין ספק שתמצאו מאפיינים תרבותיים במציאות כמו בסרט.