העובדות והשפעתן על הצופה :

• הסרט צולם בבית ישן ששופץ כדי להוות מיקום ההתרחשות, והוא משיק בחומת מחנה אושוויץ בפולין.

• הסרט צולם על ידי עשר מצלמות שפוזרו בתוך הבית ולכדו את תנועת השחקנים, בזמן שצוות ההפקה נשאר מחוץ לבית. לכן אין בו תקריבים, אבל לעומת זאת יש תמונה אוטנטית של חיי שגרה לעומת …
• בו זמנית להתרחשות היומיומית בבית, נצפה גדר מחנה ההשמדה והמגדל בו, כך הזוועה, נוכחת ויזואלית.
• ליד גידול חמשת ילדיהם של מפקד המחנה ואשתו, רודולף והדוויג הס, בבית הסמוך למחנה, קולות הגהנום 'כאילו' מהווים רקע 'לא נשמע ' – זעקות, יריות, קול צעידת מגפיים. אכן 'לא נשמעו' על ידי בני הבית, אבל חנקו את הצופה.

• בסרט מדברים בשלוש שפות – גרמנית (אנשי הסס), פולנית (המשרתים) ואידיש (הנשמעת מדי פעם מעבר לחומה) – לאוטנטיות יש גם דיבור.

לא מקרי  שהסרט זכה באוסקר לסרט הבין-לאומי הטוב ביותר. הטריוויאליות המוצגת בסרט בצד האחד של חומת מחנה אושוויץ עם כל הקטנות של החיים, כולל הדרך לקיים יחסי מין מחוץ למשפחה (עם אסירה פוליטית) בראי האישה החוקית שכל ערב מנסה בתחבולות ולא מצליחה להביא את בעלה להנות אותה.

יש בסרט מספר תמונות מחרידות בקונוטציה של הצופה – פיזור אפר בגינה ע"י הגנן, האפר של הקורבנות, הבהלה וקירצוף הילדות שיצאו לשוט בנהר, כאשר מפקד המחנה/אביהם נכח ב"רעלים" שנשפכו לנהר, ניקוי מוגזם של אבר המין של אותו מפקד מחנה לאחר שמקיים יחסי מין עם אסירה מהמחנה.

ובנושא הערכת הסרט? בקצרה, סרט חובה! לכל אחד. לחדד בצורה כה זועקת שאדם יכול לרצוח אנשים – גברים, נשים וטף – בקבלנות מוסכמת, ולנהל חיים נורמליים לחלוטין, החל מהרכות בטיפול בילדיו של הדוויג ורודולף הס, לחפש סטוצים, גם במחיר בחירת אסירה מהמחנה, לנהל שלוות חיים מעבר לחומת הזוועה שאותו אדם מתדלק כל יום, זאת אמירה קשה ביותר… עד היום התהייה כיצד עם תרבותי כגרמניה של שנות השלושים במאה הקודמת הפך למפלצת, קשה לעיכול. וההיסטוריה מוכיחה שגם התנהלות אנושית כזאת אפשרית.

בסרט 'אזור העניין', צמד המילים שתבעה חנה ארנדט "הבנאליות של הרוע", מקבל גוף, שחלקו מפלצת וחלקו אנושיות יומיומית. ג'ונתן גלייזר הצליח 'לעדן', "כאילו", את המפלצת ,כשהוא חושף רק קווי המתאר שלה בויזואל ובקול, וכך עוצמת הסרט מתרוממת ומתנפחת בתחושת הגוף ובמחשבות הרודפות ברוחו של הצופה.

קוראים יקרים, כבר זמן רב, עוצמה מחוכמת כמו בסרט 'אזור העניין', לא נוצר. ועל כך הגיע ליונתן גלייזר גם פרס האוסקר וגם תודה.

המילים מטה הם הארתי ליהודי האנגלי הלונדוני, הבמאי ג'ונתו גלייזר, המוכשר מאד, והיא מתוך הכתבה בגליון פברואר 24 של המגזין:

"בהקדמה לתרגום העברי של הספר 'לא סופרים את היהודים' מאיר הקומיקאי, העיתונאי והסופר היהודי לונדוני, אף הוא, דיוויד באדיל, לאחר ה-7.10.24, אחת ההארות המרגשות:

"כשהסרט התיעודי* על פי הספר הזה שודר בטלוויזיה בישראל, קיבלתי כמה הודעות זועמות ברשתות החברתיות, רובן ככל הנראה בגלל הנתק הזה. הייתה לי הרגשה שבכך שעמדתי על כך שבשביל יהודים שאינם תושבים בה, ישראל היא מדינה זרה, ואיני מרגיש מחויב כלפיה וגם לא שותף למעשיה, נהגתי בכפיות טובה – ישראל היא שם בשבילי, כאידיאל, משואה, וחוף מבטחים, ושעלי להיות אסיר תודה על כך." (עמ' 10)

אכן, דיוויד באדיל, ישראל, עם כל המורכב בה, היא הבית היהודי, הבית היחיד ליהודים בישראל ובחו"ל, והבית הזה הוא חומות נפשנו, היהודים."

כמובן, הארה מעלה לבמאי ג'ונתן גלייזר, אינה מתייחסת לסרט יוצא הדופן שהוא יצר, אלא לקטע מנאומו בטקס קבלת האוסקר.

הצילומים – יח"צ בתי קולנוע לב

www.lev.co.il