By Tami Klein
פורסם במדור- אמנות, חדש במגזין "מקו ועד תרבות"
הסרט "דבש שחור" בוים ע"י אורי ברבש במסגרת סדרת הטלוויזיה "העברים" בערוץ 11, בהפקת יאיר קדר. הסרט איפשר לחשוף לרבים אדם, חיים ויצירה יוצאי דופן של המשורר אברהם סוצקבר. סוצקובר כתב גם בארץ רק ביידיש, בהיותה שפת יצירתו בפרוזה ובשירה. אחרי תלאות בהיוולדו בכפר בפולין, בווילנה ובגטו ווילנה, ביערות הפרטיזנים ברוסיה, במוסקבה ובסיביר, סוצקובר הגיע לארץ ב- 1947, בהיותו רק בן 34 .
אם תקראו את הספר "חרוזים שחורים" של סוצקבר, המכיל פרוזה ושירה, ואשר נכתבו ביידיש, ותורגמו לעברית, תתוודעו ליצירה שכמעט לא ניתן להבחין מה בין פרוזה לשירה, מלבד אורך השורות והמבנה הקלאסי של שירה. הטכסט הפרוזאי "שר" בקצב שירי.
"ולפנות בוקר יוצאת השמש מהשלג, כמו לבושה בפרוות להבות, ואני, ילד בן שש, יצא לקבל את פני היום, ורואה בשלג עקבות חיה, ומרחוק אני רואה את החיה רצה, ונשימתה מתפתלת בכפור לגבהים, ועוד נשימה עולה, יוצאת מארובה, עשן, ונשימתי הקטנה מטפסת, ומשלוש הנשימות נמתח אוהל בערבה." (עמ' 20) תרצו קטע פרוזה זה הוא כה ויזואלי כמו ציור או כמו קטע בסרט. שירה היא , בודאי.
בית מתוך השיר "שירה" –
"בחזרה כיסה עץ תאנה
את הערוות של מחשבתי.
וכך, נבוך ובלי תשובות,
ניסיתי עוד להבינן
בעמק, וראיתי לטאה
שותה מקשת וענן." (עמ' 27)
דמיון יצירתי קסום המחבר בנשימת שירה אחת בין המציאות הפיזית, הטבע הדומם, לבין רוחו של המשורר, והתמונה הנוצרת נתלשת מהמציאות והופכת לתמונה צבעונית, חיה ומצליחה לגעת גם בנו הקוראים, כמו נקראים למעגל המחשבות-רגשות-תחושות של המשורר… לאחר שקראתי שוב ושוב בית שיר זה אמרתי לעצמי, כמה חבל שאיני יודעת יידיש כי בוודאי ביידיש יש גם מנגינה לתמונה, ולא רק ציור והגות.
דיוקן אברהם סוצקבר, 1969, צייר מאנה כ"ץ.
כאשר צפיתי בסרט "דבש שחור" ובמספר ווידיאוים על יצירתו של סוצקבר, לא התפלאתי כאשר דן מירון מציין, שאין ספק שאברהם סוצקבר הוא גדול המשוררים היהודיים. שימו לב לסופרלטיב המוחלט.יריעת הרשימה הזאת קצרה מדי לפרוש ולהעמיק ניתוח על שירתו, לכן זאת אולי רק טעימה מגרה שלמרות שרבים מאיתנו איננו יכולים לקרא אותה במקור, ביידיש, נתפתה בכ"ז ולו לנסות להכירה בתרגומה היוצא מן הכלל של בני מר בספר "חרוזים שחורים".
סוגיה לא פחות מעניינת בראותנו את הסרט "דבש שחור" והחומר שהצטבר כתוב ומוקלט בנושא, הוא הטלטלה והקושי שקרו לשפת היידיש בהגיעה לארץ. בגיל 13 הגרתי לארץ ממזרח אירופה ובבית לא דברו יידיש, דור של אינטלקטואלים, למרות ידיעתם את השפה. לדעתי כבר בחו"ל החלה הנסיגה משפת היידיש, שאפיינה יהודים שיהודים הם. ואשר קרה בארץ? ה- excuse היחיד הוא שכדי לשנות תבניות חיים, וכמובן כולל תבניות תרבותיות, היה צריך לפעול ב"כוח" – אסור היה לדבר יידיש?! וכמובן מי יצר בארץ ביידיש?
לאברהם סוצקבר היו הכוחות לא לאבד שורשים ולהמשיך לטעת אותם שוב ושוב עם כל יצירה שכתב בארץ. ללא ספק ה"אין מעמד" ש"פינו" לסוצקבר במעגל הספרותי בארץ היה די אכזרי, בעיקר לאיש כה עוצמתי באישיותו וביצירתו. הוא סרב "לאבד עצמו לדעת" בכך שלא ימשיך לחיות ברוח הפנימית שלו. כולנו או חווינו או ראינו התהום שרבים מהמבוגרים הידרדרו אליה כאשר עלו לארץ ולפתע היו ללא שפה – כך קרה גם לדוברי לדינו או לדוברי ערבית-עיראקית- היהודית, או לכל שפה שאגדה תרבות ורוח של מאות בשנים של יהודים בכל מקום שחיו על פני כדור הארץ. זה אבדן של כל מהגר, כאשר חלקם לא הצליחו בגללו לקום על הרגליים בארץ החדשה. המשפט "בלי היידיש אנחנו נמות מקור בארץ החמה הזאת", אותו אמר סוצקבר, טומן בחובו כל מה שנרצה לאמור על מהותה ומשמעותה של שפה.
ולמרות זאת, באקראי התוודיתי לתכנית הרדיו של אברהם סבאג, "חיים של אחרים", ממרץ 2013, המראיין את דורי מנור, אשר למד יידיש כדי שיוכל לקרא את יצירת סוצקבר במקור ואף תרגם חלק מיצירתו. מדוע חשוב להאיר תוכנית זאת? כשיצירה היא גדולה, גם כשהיא כתובה בשפה לא מקובלת,"גלותית", כמו יידיש, צעירים כדורי מנור יכלו לזהות הייחוד בה. התכנית הזאת, המאד צעירה ברוחה, בשילוב קטעי ג'ז, פרשה חיים של יוצר, כאשר המילים משורר "ענק" הושמעה מספר פעמים בה. לא בכדי גם אלתרמן, גם שלונסקי, גם לאה גולדברג וגם רבים אחרים תרגמו בזמנו, חלקים מיצירת סוצקבר, לאחר עלייתו לארץ.
שתי הארות נוספות מהותיות לציון ייחודו של האיש והיוצר אברהם סוצקבר :
לפי עדותו של סוצקבר, השירה הצילה את חייו. כל יום סוצקבר כתב שיר אחד – בתנאים של נרדפות, מות יקרים בגטו וילנה וביערות בקבוצת פרטיזנים רוסיים. ליצור בהתמדה ובהרגשה שהשירה מחזקת את רוחו ומרוממת את נפשו, וכל זאת בתחושה מיסטית שיצירתו משאירה אותו בחיים,היא בודאי תופעה יוצאת דופן. המעיין נבע, כנראה, כצורך וכפי שאין תמהים שמעיין נובע מחוץ להחלטתו, למרות זאת בהערכתנו בשר ודם, אי אפשר להפסיק להתפעם. סוצקבר כותב "שלום בין המוות לחיים, האירוסין של הצורה והתוכן, של אתיקה ואסתטיקה…משורר יידיש צריך להביא בשירתו את היופי המרפא, שנותן כוח לחיות. יופי שהוא בעת ובעונה אחת אהבה לכל מה שאמיתי ונעלה, שיחד עם אהבתו האינטלקטואלית של שפינוזה לאלוהים הוא עצמו האהבה האינטלקטואלית לאדם, ליהודי ולעם היהודי." אגב, מצוין שב- 1943מצאו פתק בספר של סוצקבר, שהוברח לרוסיה , ובו היה כתוב "הספרות חזקה מהמוות". (עמ' 14)
וההארה הנוספת היא הפנייה החיובית של האיש. בשיר המונומנטלי של סוצקבר
"מי יישאר? מה יישאר?" שכולו ביטוי לזוועת השואה, סיומו פותח חלון גדול, המכניס אור גדול.
הוסיפו לתמונה זאת את העובדה שכאשר בהוראת סטלין נשלח מטוס ממוסקבה להציל את "המשורר הגדול", לפי בקשת סופרים רוסיים, ולאו דווקא יהודיים, הלך סוצקבר מספר קילומטרים, הוא ואשתו, בשדה מוקשים בקצב שירה. סוצקבר ציין שניצל בזכות השירה.
אני רוצה להאמין שתמצא ההחלטה, והסרט "דבש שחור",ייפלס הדרך, ששירתו של סוצקבר תלמד בבתי ספר. שמחתי לדעת, למרות ההתנגדות לשפה "הגלותית" הזאת, יידיש, בארץ ישראל המתחדשת, שב- 1985המדינה זיכתה את סוצקבר בהכרת גדולת יצירתו, והעניקה לאיש ייחודי זה את פרס ישראל.
קטעי הוידיאו מטה יוסיפו נדבכים נוספים להיווכח מי היה אברהם סוצקבר – יוצר, משורר, יהודי וישראלי, שחי ויצר במחצית השנייה של המאה ה- 20.
