אמיר קוסטוריצה והנגנים לוקחים את המסורת הסרבית והופכים אותה לסוג של התפרחחות צוענית טירופית עם כול דבר, מעין מחרוזת שירי שיכורים. המקצב הבלקני, צ'ארדש, רוק, רוסי, חסידי, צועני, לטיני, אונצה אונצה. אין מקום לפאוזה.

// יוסי חרסונסקי

צילום: מרגלית חרסונסקי

תפרידו בין קוסטוריצה, במאי הקולנוע ובין קוסטוריצה, המוסיקאי המוביל של  No Smoking Orchestra.  גם הוא מודה שאין לו יומרות פרט למוסיקת ריקודים. קוסטוריצה מכוון לבידור עממי, צועני. חלק מהריטואל: הקהל מוזמן לרקוד על הבמה. זה היה מתוכנן בתזמון מדויק, אם כי לא בטוח שסדרני היכל התרבות היו ערוכים לחאפלה. מה שברור: הבלגן הזה מאוד מאורגן. ברור גם שלא בא בחשבון לשבת בהופעה כזו, גם אם זה היכל התרבות. שני גדודי סדרנים לא יעצרו החוגגים.

צילום: מרגלית חרסונסקי

צילום: מרגלית חרסונסקי

הרכב של שמונה נגנים (סקסופון, טובה, כינור, קלידים, אקורדיון, גיטרה, בס, תופים) עושה מופע רועש, שמישהו כינה gipsy techno-rock. קוסטוריצה קרא לזה "ג'אז וולגארי". ברשימת השירים גם מוסיקה מסרטיו "שעת הצוענים" "חתול שחור חתול לבן". מי שהיה באחת ההופעות הקודמות של הנו סמוקינג אוקסטרא יזהה קטעים כמו "אונצה אונצה" "בומבמרה" "פאק יו אם.טי.ווי", "האם רומיאו היה באמת מטומטם?","פיטבול טרייר". מוטו מוסיקלי מוביל: המוסיקה של "הפנתר הורוד". שום חדש.

צילום: מרגלית חרסונסקי

צוות "חפצים" ממליץ:

הם לוקחים את המסורת הסרבית והופכים אותה לסוג של התפרחחות צוענית טירופית עם כול דבר, מעין מחרוזת שירי שיכורים. זהו מקבץ סהרורי-תזיזיתי, מלודי, קצבי ותיאטרלי. החבר’ה של קוסטוריצה יצאו אמנם מסצינת האנדגראונד של הימים שאחרי שלטונו של טיטו ביוגוסלביה, אבל הם ממשיכים עד היום וללא ליאות את מסיבת השחרור הגדולה. באו לצחוק על עצמם, על העולם, לעשות חיים משוגעים עם הקהל, שזה אומר הרבה מאוד ריקודים, צחוקים ושמח.

צילום: מרגלית חרסונסקי

במופע הקרקס של קוסטוריצה, הכנר היוצא מהכלל Dejan Sparavalo הוא הכוכב הראשי בתפקיד מורכב –  גם על תקן קוסם. הוא החליף את ד"ר נלה, ננאד יענקוביץ', למי שזוכר את ההופעה הקודמת של ה"נו סמוקינג אורקסטרה". זה הקונספט של קוסטוריצה: הוא מלהק משתתף אחד שישמש מנוע טורבו למופע שלו. הנגנים הם הדלק. הקוסם מנגן כינור באקרובטיקה על קשת המחברת בין שיניו לשיני קוסטוריצה ועל קשת ענקית המתוחה כחבל כביסה ארוך.

צילום: מרגלית חרסונסקי

זה היה מופע ספקטקולארי של כאוס מתוכנן בחיוך גדול, באנרגיות בלתי נגמרות, בסופו של הערב אתה נשאר עם טעם של היית כבר במסיבה הזו עם הרבה אלכוהול ומצב רוח טוב. אחרי שראיתי את התזמורת של קוסטוריצה שלוש פעמים, אני ממשיך להיות מופתע מכמויות האנרגיה שמתדלקות את התזמורת הזו, אבל באיזשהו מקום הכייף  מתחלף בתחושה של הייתי כבר בהצגה הזו, ושקוסטוריצה כבר עובד יותר על מיחזור מאשר על חידוש.