"מי היה אם כן זה שגילה את האפס?"
"מתמטיקאי הודי שאיננו יודעים את שמו; היוונים הקדמונים היו בדעה שאין צורך לספור משהו שהוא שום דבר. ומאחר שמדובר בשום דבר, לא היה אפשר, לדעתם, לתת לו ביטוי במספר. לפיכך, מישהו היה חייב להתגבר על ההנחה ההגיונית הזאת, ונאלץ לתת ביטוי למאומה במספר. מתמטיקאי אלמוני זה הפך את הבלתי קיים לקיים. יוצא מן הכלל, את לא חושבת?"
בנסיעתי האחרונה למשפחת בני בארה"ב גיליתי בספרייתו את הספר הקטן הזה, שכנראה מרוב התרגשות לאחר קריאתו אז, לפני כ-10 שנים, נתתי גם לו אותו במתנה. ובחופשה זאת התחלתי שוב לקרא אותו. הופתעתי עד כמה רותקתי שוב לסיפור שבו. סליחה, למספר הסיפורים שבו.
סיפור אישה צעירה, אם חד הורית, המגדלת לבד לבד את בנה ומפרנסת את משפחתה הקטנה בעבודה כסוכנת בית, מתווכחת ע"י סוכנות. ועוד סיפור – מדען מתמטיקאי, גאון, אשר בתאונת דרכים איבד את זכרונו. כל פעם הוא זוכר לא יותר מאשר הקורה ב-80 הדקות האחרונות. ואז שוב נמחק הכול! וברקע עוד סיפור אהבת גיסתו, אשת אחיו של המתמטיקאי, שגילוי צילום בו מופיעים שניהם, המתמטיקאי וגיסתו בצעירותם, בקופסא נחבאת, נכתב מאחוריו – "אהבת נצח". ומשלושה סיפורי חיים אלו נרקם סיפור המעשה, סיפור נוגע ללב, ומאיר לחיים את הפרופסור, סוכנת הבית וילדה. ואם לא די בכך, הקורא מתוודה לסיפורים שמאחורי נוסחאות מתמטיות כמעין רקע מתח.
כיצד אישה צעירה כיוקו אוגאווה, הסופרת, (בת 40 ב- 2003), מצליחה לארוג סיפור חיים, הנסמך על נוסחאות מתמטיות מפורסמות? זאת שאלה ראשונה ששאלתי עצמי לאחר קריאת הספר לפני כעשר שנים (תורגם לעברית ב- 2010). קראו קורות חייה של הסופרת ותישארו כמוני בסימן השאלה מעלה.
לדמויות בספר אין שמות, מלבד לילד, אשר המתמטיקאי נתן לו השם "שורש", בהיות ראשו שטוח בקודקודו כסימן שורש במתמטיקה 
…
בין הפרופסור לילד נרקמת מערכת יחסים מופלאה. הפרופסור מתאהב בילד, מתרגש בכל פעם מחדש מאמירותיו, דואג לו, לעיתים מעבר לנסיבות הקורות; והילד? קולט החוטים האוהבים הנרקמים סביבו ולכן מחזיר תשומת לב גדולה עד קשר רגשי עמוק לאורך שנים. שימו לב לכותרת הראשונה של הכתבה – " להפוך את הבלתי קיים לקיים", כאשר התייחסנו לספרה 0 …
"אני מרגישה ריקנות כששורש (בנה) לא כאן," אמרתי.
לאמיתו של דבר, דברי לא היו מכוונים אליו, אבל הפרופסור מלמל בתשובה, "אז מה שאת אומרת הוא שיש אפס בתוכך?"
"אני מניחה שזאת כוונתי," אמרתי, והנהנתי קלות בראשי.
"האדם שהמציא את האפס היה כנראה איש יוצא דופן, את לא חושבת?"
"האם האפס לא היה קיים מאז ומעולם?"
"כמה זמן זה מאז ומעולם?"
"אני לא יודעת. מאז שבני האדם קיימים על פני כדור הארץ – האם האפס לא קיים מאז?"
"את סבורה אם כן שהאפס כבר היה קיים והמתין לבריאת בני האדם, בדומה לפרחים ולכוכבים? מן הראוי שתרחשי יותר כבוד לקדמה האנושית. אנחנו יצרנו את האפס במאמצים ובמאבקים גדולים."
www.sciencewritenow.com Yoko Ogawa
הנובלה מרתקת בחשיפת שני ממדים של זמן – העבר המאיר עובדות עברו והמשקפים מדוע ההווה מתנהל בדרך המתוארת, ובקיבעון ההווה של הפרופסור בסד חייו החולה, כל פעם 80 הדקות האחרונות.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, סיפורה של סוכנת הבית. היא גם מאירה על שמות מתמטיקאים, כמו מגלה סודות מסתירים ומאירים בעת ובעונה אחת הקורה בסיפור המעשה :
"הספר היה כבד, שנאלצתי לשחרר לרגע את זרועותי לפני שחזרתי שוב לדפדף בו. הרהרתי על אודות לאונרד אוילר, שהיה מן הסתם המתמטיקאי הדגול ביותר במאה השמונה-עשרה. כל שידעתי עליו הוא המשוואה שלו, אך כשקראתי אותה, הרגשתי כאילו עמדתי לידו. בהשתמשו בתפיסה בלתי טבעית בתכלית, הוא גילה את הקשר הטבעי בין מספרים שלכאורה לא היה שום קשר ביניהם. אם תוסיף 1 ל- e בחזקת כפול i , תקבל 0
הבטתי שנית בפתק של הפרופסור. מספר שנע במעגל לעולמים וספרה אחרת נוספת שמעולם לא חשפה את טבעה האמיתי, עשו עתה את מסלולם הקצר והמהודר לעבר נקודה אחת. אף על פי שלא הייתה הוכחה למעגל, ירד מאי-שם וחבר ל- e, כך הם נעצרו, נסמכים זה על זה, וכל שנותר לעשות הוא שבן אדם יוסיף 1, והעולם השתנה לפתע פתאום. הכול נמצא ב-0.
משוואת אוילר זהרה ככוכב נופל בשמי הלילה, או כשורה של שירה חרותה על קיר מערה אפלה. טמנתי את הפתק של הפרופסור בארנקי, מרוגשת באופן שקשה להסבירו מיופיים של הסמלים האחדים האלה. ברדתי במדרגות הספרייה, הסתובבתי לאחור. ערמות ספרי המתמטיקה היו דוממות ומעורפלות כתמיד – כפי הנראה איש לא חשד באוצרות הבלומים בהם."
קוראים יקרים, רציתי שתטעמו מיופיו של הטקסט של יוקו אוגווה ומקיסמו. לא במקרה אוגווה קיבלה כל פרס גדול אפשרי ביפן על נובלה זאת, לא במקרה הספר תורגם לעין ספור שפות, ולא פלא שאחרי 10 שנים שבמקרה חזרתי לקרא אותה נשארתי שבויה באותה מידה, ואפילו עוד קצת. מדוע? כי הדיאלוג
איתכם, הקוראים, הביא אותי לעומקים וריגוש חדשים.
**הצעה שבעיני מרתקת – כדאי לקרא את סיפורו של אפס, וגם לצפות בווידיאו של מכון דוידסון, ממכון וייצמן
עתה אוכל להוסיף פרט מסופו של הספר – שורש, בנה של סוכנת הבית של הפרופסור, הפך לאחר לימודיו למורה למתמטיקה. נדבך נוסף למארג הרגשות שהספר טווה בנו, הקוראים.
יותר מהמלצה – קראו סיפרון זה ומצאו למי לתת אותו במתנה.
הוצאת שוקן – www.shocken.co.il
