לפני כחמישים שנה כאשר התחלתי לגדל את ילדי הקטנים, חסרו בארץ ספרים לילדים להתחמם לאורם. בכל נסיעה לחו"ל קניתי ספרי ילדים, גם כאלו  שלא ידעתי את שפתם, ובכל זאת קניתי. האיורים, הצבעוניות היכו בי לטובה, שעד היום אני 'קוראת' לנכדי מאותם ספרים הכתובים בסינית, או ביפנית, או בקוריאנית – לא קוראת בהם, אלא ממציאה את סיפורם כל פעם מחדש. ואז הבחנתי שגם ספרי הילדים שאת שפתם אני מבינה, ואיוריהם מעוררים קריאה לא מחייבת טקסט נכנסים לקטגוריה שאיכות ועניין האיורים מעוררים 'להמציא' סיפורים . ולא פלא שנכדי רוצים שוב ושוב 'לקרא' בהם.

בזמנו, כאשר קניתי ספרים מעין אלו לא התעמקתי במעשי – אינטואיטיבית הספרים קראו לי וקניתי. 'יום בארץ תום' הוא ספר בדוגמת אותם ספרים של אז. ראיתי, ואיני יודעת היכן את כריכת הספר ונדלקתי, רק הפעם הייתה גם תשתית למעשה.

'יום בארץ תום' הוא ספר ילדים שובה – פעם אחת בזכות איוריה של תום זיידמן-פרויד ופעם נוספת בזכות הטקסט של מרית בן ישראל, וגם בזכות עיצוב הספר של עדה ורדי. מרית כמו מתרגלת בפנינו כיצד אפשר לחלום עם איוריה של זיידמן – פרויד. היא כמו פתחה בפנינו דלת האפשרויות האינסופיות לקרא איורים המזמינים לקרא או … לחלום.

לא אקלקל את יפי ועניין הספר בניתוחים 'ספרותיים' או 'פסיכולוגיים'. כתיבתה והצעתה של מרית בן ישראל בסוף הספר תענה ותוערך על ידי כל אשר יקרא בספר. והילדים? בהיותם ילדים יידעו לאהוב אותו ולהעריך איכויותיו.

מאחר שעל איוריה של זיידמן-פרויד כתבנו רבות בכתבה על 'ספר תום', חבל להוסיף מלל. כן חשוב מאד להתייחס לעיצוב הספר ע"י עדה ורדי. איכותו של הספר מתחיל בכיצד נראית הכריכה והעיצוב הדקורטיבי עוד טרם העמוד הראשון של הספר. הוא שובה את המחזיק ביד את הספר.

פניתי למרית בן ישראל ובקשתי התייחסותה להחלטתה לכתב תוכן לאיוריה של זיידמן-פרויד. קראו תשובתה:

"זה התחיל לפני כשלושים שנה, כשנתקלתי בספר האגדות שתום ערכה ואיירה – מוזיאון ישראל הוציא אותו לאור כחלק מתערוכה – ונרעשתי. האיורים הפעילו אותי בדרכים שעוד לא ידעתי להגדיר, ביליתי שנים בחקירתם ועוד לא הגעתי לתחתית. תום זיידמן פרויד היא אינסופית בשבילי, השילוב הזה המלא סתירות בין פשטות לאוונגרד, העומק הרגשי שלה, העדינות שבה היא נוגעת בנושאים "אסורים", החוכמה, המורכבות, הרוחב התרבותי. בספר תום כתבתי על חלק ממה שגיליתי, ואני ממשיכה לגלות.

"מסע הדג" יצא לאור לראשונה ב1923. תום כתבה ואיירה אותו, ואולי להפך – ייתכן שהאיורים המכשפים, המאופקים ומלאי הרגש, קדמו לסיפור. כשמרב שאול מהוצאת אסיה החליטה להוציא אותו לאור, עלתה מחדש שאלת הטקסט. תרגום ביאליק לא בא בחשבון, לא רק בגלל השפה הגבוהה הארכאית, הבעיה היא גם בסיפור עצמו. הוא נפתח בחורבן דרמטי ובמסע קסם מסתורי על גבו של דג, אבל מרגע שהגיבור מגיע לחוף מבטחים, הסיפור עומד מלכת. שום יחסים אישיים לא נרקמים בינו ובין הילדים שחיים בה, שום קונפליקט לא נוצר או נפתר; העלילה מתחלפת בתיאור מפורט של החיים בארץ המבורכת, כל כך מפורט שהוא מייתר את האיורים. יש לכך סיבות עמוקות הנוגעות לחייה האישיים של תום, והופכות אותו לטקסט מרתק ומרגש למבוגרים, אבל אין שום סיכוי שיחזיק קשב של ילדים.

ולפיכך חזרנו לנקודת ההתחלה, אל כותרת המשנה של "מסע הדג": "ספר תמונות מאת תום זיידמן פרויד", הגדרה שכמו מורידה את הטקסט בדרגה ושומרת את הבכורה לאיורים. וזה במידה רבה גם מה שהוזמנתי לעשות: לחזור לציורים ולחלץ מהם סיפור חדש. כך נולד "יום בארץ תום".

איך עושים את זה? מנסים לרוקן את הראש מכל מה שיודעים ולמצוא נקודות אחיזה חדשות, ראשי פרקים לסיפור חדש. הטקסט המקורי נפתח בילד שצועד בעיר לילית, בידו דג שמשתכשך לו בצנצנת, אבל כשהשתחררתי מן ההַכְוונה של המילים שמתי לב שהדג נושא את ראשו ופונה אל הילד. מה הוא אומר? משהו שיוביל אותנו לאיור הבא.

חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי מְטַיֵּל לִי בָּרְחוֹב, בַּלַּיְלָה, בַּדְּמָמָה.

בְּיָדִי דַּג זָהָב מִשְׁתַּכְשֵׁךְ לוֹ בַּצִּנְצֶנֶת.

וּפִתְאוֹם הוּא פּוֹנֶה אֵלַי וְאוֹמֵר:

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת קָטָן, תַּגְדִּיל אוֹתִי!

וַאֲנִי צוֹחֵק, כִּי מָה אֲנִי, קוֹסֵם?

וְהוּא אוֹמֵר לִי: כֵּן.

זֶה לֹא יִתָּכֵן,

אֲבָל הַדָּג מְהַנְהֵן.

מַהֵר, הוּא דּוֹרֵשׁ,

וַאֲנִי לוֹחֵשׁ:

עוֹלָל צָלַל

זָלַל סַנְדָּל

וְדִיג וְדוּג

דָּג דַּל יִגְדַּל

וְאָז…

אני אשאיר אותך במתח. מלבד נקודות אחיזה חד־פעמיות חיפשתי גם מוטיבים רגשיים ועלילתיים שיכולים להתפתח לאורך הסיפור. למשל: לא בכל יום מגלה ילד שהוא קוסם. זו חוויה מרגשת ומבהילה כשהדג שהִתפּחתָּ בכשפיך מפיל אותך מרגליך. טבעי שתשתוקק לחלוק אותה. וכשחזרתי לאיורים נכחתי שהגיבור הצעיר מצויר שוב ושוב בידיים מונפות, גם כשאין לכך כל הצדקה נראית לעין, ו"הבנתי" שהוא מנסה לשתף את הילדים בטלטלה שעבר, לספר איך קָסַם והחליק ונפל עם הידיים אל על, ככה (הוא מדגים). ואם כבר ניחן בכוחות קסם, מצאתי דרכים להשתמש בהם גם בתמונות הבאות, וכך הלאה. במהלך הכתיבה פגשתי ילדי גן. קראתי להם את הסיפור והזמנתי אותם לחפש סיפורים משלהם בתוך האיורים, וגיליתי שהאיורים מדובבים כל ילד, שהם משקפים לכל ילדה את מה שעורר את דמיונה ונגע לליבה, וזה מה שקרה גם לי: בזמן ששקעתי במלאכה הטכנית לכאורה של הרכבת העלילה, כתבתי בלי משים את ילדותי. אני הייתי הדגיג המשתוקק לנפץ את הכוס שהוקצתה לו והייתי גם הזרה, הילדה שמתקשה להשתלב, ועם זאת ניחשתי, ואולי רק חלמתי, על כוחות גנוזים שיבואו לעזרתי בבוא העת.

ואחרי שסיימתי את ההרפתקה המשכתי לחשוב: איור הוא פעולה פרשנית, בין שהוא מגַבּה את הטקסט ובין שהוא חותר תחתיו הוא תלוי בטקסט ונבחן ביחס אליו. ולמה שלא נהפוך את היוצרות, נפקיד את הפרשנות בידי הטקסט, ונראה מה קורה כשהוא תלוי באיור ונבחן ביחס אליו? אם מאיירת תדע שיצירתה היא אינסופית, שסופרים שמעולם לא פגשה יגלו בה סיפורים חדשים, זה ישפיע מן הסתם על החירויות שתאמץ, על הסודות וסימני הדרך שתטמון בתמונות. זה עשוי להוביל את האבולוציה של האיור בדרכים שקשה לשער. אני רק מתחילה לגלות את עומק המהפך."

מרית בן ישראל – סופרת, חוקרת תרבות ויוצרת בין‏ תחומית. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. בעלת בלוג האמנות והאגדות "עיר האושר". כתבה את טרילוגיית בנות הדרקון, עם עובד 2022, את הרומנים טבע דומם, הקיבוץ המאוחד 2005. ואסור לשבת על צמות, עם עובד 1996 (פרס וינר לסיפורת חדשה), ושורה של ספרי עיון רב תחומיים: ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן פרויד (כותבת ראשית ועורכת עם עדה ורדי) אסיה ומנגד 2022, סיפורים יכולים להציל, עם עובד 2012, חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי (עם רוני מוסנזון נלקן), כרמל 2009, ועוד.

עדה ורדי – מעצבת גרפית העוסקת גם באוצרות ועריכה.  אצרה את התערוכה "דפוסים משתנים" אודות שלושה מעצבים גרפים יוצאי גרמניה ותרומתם לטיפוגרפיה העברית.  מוזאון ישראל 2015, מוזאון הדפוס לייפציג, 2017.

ערכה את ספר שפיצר, הוצאת מנגד 2016,  אודות המעצב והמול משה שפיצר והוצאת ספרי תרשיש. את קטלוג התערוכה  – דפוסים משתנים  (הוצאת מוזאון ישראל) – שראה אור בשתי מהדורות, עברית ואנגלית. ערכה ועיצבה את ספר תום: מסע בעקבות יצירתה של תום זיידמן פרויד, 2022.

 

www.asiapublishers.com