כולנו מספרים סיפורים זה לזה – כל יום, כל היום. כך אנחנו "תופרים" אירועים לאירועים, מעלים ומורידים דמויות, מציינים זמנים ומקומות. מריה דואניס, סופרת ספרדייה, צרפה סיפורי חיים לספר יפיפה, ומיקמה אותו בתקופה, בערך מ- 1920 עד מספר שנים לאחר מלחמת העולם השנייה.

כולנו אוהבים סיפורים, בעיקר אם הם "מצוירים" בכישרון כתיבה רב. במספר הימים שקראתי את הספר ידעתי שיש לי עניין רב – אירועים היסטוריים מכריעים ומטלטלים במתח מצטבר באמצעות דמויות מעליהן ריחפו סימני שאלה גדולים האם יצליחו לנווט בחיי היומיום שלהם.

מריה דואניס, היסטוריונית וגם בעלת ידע בספרות ספרדית ועולמית, רצתה, כנראה, וגם הצליחה מאד, להמחיש באמצעות מספר דמויות, בתיאורים, בדיאלוגים ובהתרחשויות דרמטיות – ספרדים ביומיום שלהם, אנגלים, גרמנים, מרוקאים משכבות מאד מגוונות – אצולה אירופאית מגוונת, מדינאים, פקידי ממשל קטנים וגדולים, הנשים של…, משרתים ודמות מפתח אחת – Sira Quiroga שהמצאתה גאונית – יפיפייה ספרדייה-  מפשוטי העם – יופייה, רקם מספר סיפורים מרתקים ומקצועה רקם וחיבר סיפורי לווין. הדי התקופה הסוערים של אירופה דאז קידמו העלילה והגדישו סאת המתח.

הספר מאפשר לקורא לחיות המציאות יוצאת הדופן שלפני ובזמן מלחמת העולם השנייה. "לחיות המציאות" ולא כפרזה. לחיות המציאות בזכות פרוט ועושר גווני הדמויות, דיאלוגים אוטנטיים ויכולת כתיבה המצליחה להפיח חיים הקורים, כאילו זה עתה.

דימוי אופנת אמצע שנות השלושים באירופה. (לדמות אין קשר לדמויות הספר).

הספר יצא לאור ב- 2009. התרגום העברי ב- 2012. מציינת עובדה זאת בתמיהה כיצד ספר שהיה רב מכר בזמנו בספרד, ותורגם ל-25 שפות, התרגום העברי לא קיבל הד הראוי לו.

עיקר גדולת הספר הוא ללא ספק צורת הכתיבה – כשרונה של מריה דואניס מצליח בטבעיות כמו זה עתה גם אנחנו פוגשים ונוכחים בקורה בספרד, במרוקו הספרדית ועדים לתמונות מוחשיות, הקורמות עור וגידים לנגד עינינו . מריה דואניס מצליחה לחשוף לעומק התנהלויות אישיות, חברתיות, כלכליות ופוליטיות בקשרים מאד אינטנסיביים בין דמויות הנפגשות למרות זרותן – אנגלים, גרמנים, ערבים מרוקאיים, ספרדים.

הזרימה שנוצרת בין חלקים אנושיים כה מגוונים, כאשר המתח מהווה החוט המצליח לאחוז כל המסופר ביחד, נוצרת בזכות כשרון ספרותי מעורר התפעלות. האוטנטיות של הסיפורים מתקיימת לאורך כל הספר בזכות בקיאותה של מריה דואניס בעיקר בהיסטוריה האירופאית בתוספת שילוב דמויות בשר ודם מאותה תקופה בלבוש מותאם לרומן שדואניס רקמה בו שינויים מדיניים. "לגבי הוריי, אפשר לכתב כמה וכמה סיומות לסיפור הזה. אחת מהן, גונזלו אלווראדו (אביה של הגיבורה הראשית) נוסע לטטואן (מרוקו הספרדית) ומחפש את דולורס (אימה של סירה). הוא מציע לה לחזור איתו למדריד, ובה הם מפצים על הזמן האבוד ולא נפרדים לעולם. בסיום אחר, שונה לחלוטין, אבי מעולם לא עוזב את הבירה ואילו אימי מכירה בטטואן איש צבא שקט, אלמן שמתאהב בה כמו תלמיד תיכון, כותב לה מכתבי אהבה, ….בקשר למרקוס (מאהבה הסקוטי של סירה), אולי הדרכים שלנו נפרדו כאשר המלחמה תמה. ייתכן שאחרי האהבה הסוערת שהייתה לנו במהלך ארבע השנים האלה הוא חזר לארצו ואני סיימתי את חיי במדריד, אחרי שהפכתי לתופרת יוקרתית המנהלת סטודיו אגדי שהיה נגיש רק למעגל לקוחות …..הגורל שלנו היה יכול להיות כזה או אחר לחלוטין, כי מה שקרה לנו לא השאיר חותם בשום מקום. אפשר כי אף לא התקיימנו… (עמ' 579-580).

צילום העיר Tetouan  בהיות מרוקו הספרדית פרוטקטורת של ספרד

הציטוט מעלה הוא לקראת סוף הספר, בפרק אפילוג, אחרית דבר מהורהרת. ברומן עצמו אין תעתועי כתיבה. מריה דואניס מצליחה לכרך את הקורא אחרי רצף המאורעות ותאורי הדמויות כמשתתפים חיים במתרחש. בסופו של הספר היא משמיעה באוזני הקורא הרהורים על גורל, על האפשרי כמו תמיד בחיי כולנו. הרהורים אלו מחדדים רגישותה של דואניס לסיפורים שרקמה וחיברה כדי לחשוף בני אדם פועלים באחת מתקופות המצוקה הגדולות של אירופה.

לעיתים נדמה שכל פיסקה עשויה להפתיע וזאת בעיקר בזכות כתיבה לא-מכופתרת, לעיתים משעשעת, כמושך בחוטי הדמויות בהתאם נתיבי האווירה החדשים הרצויים לדואניס. פן זה של כתיבה כובל קורא לא להניח את הספר, הסקרנות של הקורא אינה מרפה.

בפרק האחרון – הערות המחברת – נחשפות חלק מהדמויות המופיעות בספר ואשר היוו השראה למרקם המדומיין הנקרא. חישבו שגם בפרק האחרון, אחרי כ- 600 עמודים, מצליחה הסופרת לרתק את הקורא בחשיפת חיי הדמויות מחוץ לספר. "אני רוצה להודות על אדיבותה של פטרישיה מרטינז דה ויסנטה, המחברת של ‘Embassy o la Intelligencia de Mambru’  ובתו של משתתף פעיל במבצע ים חשאיים אלו, על כך שסיפקה לי מידע ממקור ראשון על הלן הילגרת, השירות החשאי הבריטי בספרד וסיפורי הכיסוי של השגרירות." ( עמ' 582).

אין ספק שמריה דואניס היטיבה להכיר מקורות היסטוריים כך שאבני הבסיס של סיפורי הרומן ביטאו קווים אמינים ביותר. מהציטוט האחרון נחשף גם חלק מהרומן, בו סיפורי ריגול בהם המתח לא פסק בעצם כמעט עד סוף הספר.

זמן בין התפרים היא יצירה יוצאת דופן בה מאפיינים של טלנובלה רומנטית, לעיתים לוהטת, מזינה אירועים היסטוריים או שינויים תרבותיים לפרטי פרטים,   והם בתורם חושפים סיפורי ריגול טעוני מתח רב. הקורא באמצעות כישרונה של דואניס אוחז בתמונות מעוררי אמפטיה, מרגיש קצוות רגשיות מערבלות, בתוספת תמונות היסטוריות מרכזיות שערבבו את העולם טרם, בזמן ולאחר מלחמת העולם השנייה. "הייתי גאה על הידיעה כי אני מסוגלת להוסיף את גרגיר החול שלי כדי להפוך את העולם המטורף שלנו לעולם טוב יותר. הייתי גאה על האישה שהפכתי להיות." (עמ' 555). אפקט הפרפר בדמות אותו גרגיר חול, בפי הגיבורה של הספר .

גאוניות פשטות כתיבתה של מריה דואניס מצליח לחלחל גם בתרגום העברי של הספר. שימו לב לזרימה מוארת אפיונים של תקופה  – "השנים חלפו, החיים נמשכו. האופנה התחלפה והעבודה בסטודיו הותאמה לתכתיביה. עם תום המלחמה באירופה הגיעו הקווים הישרים, המחוכים נזנחו והרגליים נחשפו  בלי שמץ בושה. ואולם, כאשר שנות העשרים העליזות התקרבו לקיצן, החגורות החלו לטפס למקומן הטבעי, החצאיות התארכו והצניעות חזרה לשלוט בשרוולים, במחשופים ובהתנהגות. עמדנו אז בפתחו של עשור חדש שטמן בו שינויים נוספים – כולם בלתי צפויים וכולם קרו בעת ובעונה אחת. מלאו לי עשרים, לשלטון עלה השלטון הרפובליקני, והכרתי את איגנסיו. זה קרה ביום ראשון אחד בספטמבר ב"בומבילה" – מסיבת ריקודים סוערת מלאה עד אפס מקום בפועלות, בסטודנטים פרועים ובחיילים בחופשה. הוא ביקש ממני לרקוד איתו והצחיק אותי. כעבור שבועיים התחלנו לרקום תוכניות לחתונה." (עמ' 15).

לא במקרה ציטטנו בכתבה זאת קטעים מהספר מהמאוחר ומהמוקדם בו, וזאת כדי לנסות לפרוש גם בפני קורא כתבה זאת  העניין הרב, וגם המהנה מאד, שהספר מצליח להעלות.

מריה דואניס – goodreads.com   

www.modan.co.il