מתי יודעים שספר נכון לנו? כשפיזית לא רוצים לעזוב אותו מהיד. ביום וגם בלילה. והמפתיע – אלו רק סיפורים מהחיים, מהיום-יום של החיים, ובכ"ז מה כל-כך חובק? ללא ספק צורת הכתיבה – זרימה גם חכמה וגם אינטליגנטית. הנכתב מעלה פסגות מחיי יום-יום וגם בורות מחיי יום-יום וגם מישורים מחיי יום-יום. וה-catch? יכולת הסיפור של הכותבת.

הספר יצא לראשונה באנגלית ב- 1987. Vivian Gornick, בת למשפחה יהודייה שגרה בברונקס, כותבת את חייה וחיי סביבתה. רק ב- 2022 הספר תורגם ויצא לאור בישראל. מפתיע על כל כך הרבה שנים מאז שהספר נכתב עד החליטו לתרגמו לעברית.

וויוואן גורניק, צילום – Mitchell Bach

היכולת לפרוש במילים רגעים של חיים בדיוק מטלטל, פיזית ונפשית, היא אחת המבעים מני רבות של הסופרת. לפרוש ולהעביר לנקרא אותו :

"במבואה של המוזיאון אני נעצרת בתערוכת הקבע של הקרקס של קלדר (הפסל). כמו תמיד, יש קהל רב, קולות צחוק ופיות פעורים לנוכח הפלא של פיסות הבד וחוטי המתכת הנאנחים, הבוכים והמנצחים של קלדר. לצידי עומדות שתי נשים. אני מביטה על פניהם ומבטלת אותן: בלונדיניות בגיל העמידה מהמערב התיכון, כלות עיניים ואדישות. ואז אחת מהן אומרת, "זה כמו ילדות שנייה, והאחרת בתגובה נוקבת, "יותר טובה מהילדות השנייה של כולם." אני מופתעת, מרוצה, נבוכה. אני חושבת, "איזו סתומה את שבידלת את עצמך ככה עם התדהמה המטופשת  שלך מכך שזאת יכלה לומר את זה.' ושוב, אני מרגישה את החלל שבפנים מתרחב במפתיע.

החלל הזה, הוא מתחיל במרכז המצח שלי ומסתיים במרכז המפשעה. רוחבו, לסירוגין, כרוחב הגוף שלי או צר כחריץ בחומת מבצר. בימים שהמחשבה מתעופפת בחופשיות, ומוטב, מתבהרת תוך מאמץ, הוא מתרחב להפליא. בימים שהחרדה והרחמים העצמיים זוקפים את ראשם הוא מתכווץ, ובאיזו מהירות הוא מתכווץ! כשהחלל הזה רחב ואני משתמשת בכולו, אני יכולה לטעום את האוויר, לחוש את האור. אני נושמת לאט ובמתינות. אני שלווה ונלהבת, אי אפשר לאיים עלי ולא להשפיע. דבר אינו נוגע בי אז. אני מוגנת. אני חופשייה. אני שקועה במחשבות. כשאני מפסידה בקרב הפנימי על המחשבות והן אובדות לי, הגבולות מצטמצמים, האוויר מזדהם, האור מועב. ….

היום מבשר טובות, מבשר טובות עד להתפקע. מכל העברים, כל דבר שאני רואה, כל דבר שבא במגע עם עיניי ואזניי. החלל קורן התרחבות. אני רוצה לחשב. לא, אני מתכוונת שהיום אני ממש רוצה לחשב…

אני הולכת לפגוש את אמא שלי. אני מעופפת. מעופפת! אני רוצה להעניק לה קצת מהזהרוריות המתפרצת בתוכי, לצקת אליה את אושרי הכביר מהחיים. פשוט מפני שהיא האינטימית הכי ותיקה שלי וברגע זה אני אוהבת את כולם, אפילו אותה." (עמ' 106-107)

לא רק אהבות ומוות, חברויות ורכילות מתוארים לנגד עיני הקורא.    לוויוויאן גורניק הבחנות מאנישות אינטלקט. ונראה לא בכדי :

"אני חושבת שאלו היו פני הדברים אצל רוב הסטודנטים בסיטי קולג'. המשכנו לנסוע ברכבת התחתית, המשכנו להתהלך ברחובות המוכרים אחרי השעורים, חזרנו לשכונה שלנו בכל ערב, המשכנו לדבר על החברים עם החברים מהתיכון ולישון במיטות שלנו. אבל בסתר התחלנו לחיות בעולם שבתוך ראשנו ושם קראנו דיברנו חשבנו באופנים שבידלו אותנו מהורינו, מהחיים בבית, ומהחיים ברחוב. חנכו אותנו, לימדו אותנו את ההבדל בין מחשבה חבויה ומחשבה מובעת. וזה הפך אותנו לחתרנים בתוך הבתים שלנו.

…. כאן קיבלה אהבתי לספרות את שמה, וההשתהות לנוכח חיי הנפש לבלבה. גיליתי שרעיונות הופכים את חייהם של אנשים מקצה לקצה, וששיחה אינטלקטואלית היא ארוטית לעין שעור." (עמ' 109)

האירוניה הגלויה והנחבאת בכתיבתה של גורניק מעניקה אותו טיבול רצוי כדי שסיפורי חיים לא יהיו רק סיפורי חיים. וויוויאן גורניק חדת העין והמפוקחת כותבת על מסכות החיים באירוניה גסה או דקה :

"אמא שלי אמרה שאני צריכה אהבה כדי שאוכל לחוות את החיים בשיאם, אך למעשה האבל על האהוב שאבד היה שיא החיים שהגיעה עדיו. כולנו הגשמנו את מאוויינו. נטי רצתה לפתות, מאמא רצתה לסבול, אני רציתי לקרא. אף אחת מאיתנו לא ידעה איך לגזור על עצמה משטר של חתירה מוצלחת אל חיי האישה הרגילה והאידיאלית. ואמנם, אף אחת מאיתנו לא הגשימה אותם. ( 117-118)

יש לקרא את ספר של גורניק כדי לראות כיצד אירוניה הופכת לציניות. אף לציניות מרה. כואבת. וכיצד גורניק מצליחה להצליף במשפטים בצורה מבריקה. הכותבת מעוררת אמפטיה כי החסר ניבט ממילותיה.

"נפגשנו פעם אחר פעם כדי לשמוע את עצמנו הוגים את המילים הקסומות שוב ושוב. במהרה כבר התחלנו לדמיין חיים יחדיו, סוערים ונאצלים, מסורים לרעיון "היצירה הדולה".

….היו אלה נישואים שנבעו מפנטזיות רוחניות. לא רצינו זו את זה, לא מבחינה כימית ולא מבחינה רומנטית. האומללות שהיה צריך לעבור עד שהמידע הפשוט הזה היה בידינו." (עמ' 137)

וגם 'חוכמות' בני אדם בספר, והם מצוטטים באמצעות עינה הנבונה והמפוקחת, ואף המבריקה, של גורניק.

"הוא נהג להכריז, "כעס הוא פחד," והוכיח בשלש  פסקאות קולעות ומנוסחות לעילא מדוע הקלישאה האלגנטית הזו עודנה ראויה לתשומת ליבנו. הוא הפריח קטעי חוכמה מכתמיים: "אנשים ם כמו כדורי ביליארד שהכדור הלבן נורה אליהם, מתגלגלים בכל הכיוונים, כל הזמן מכים זה בזה, מסיטים זה את זהמן הדרך, מלאים תאוות בצע, צרות עין, אלימות, קנאה." והוא היה מציע לי הדרכה אתי: "עלייך להתבונן בלי להאשים או לשבח, בלי לאשר או לפסול." אך תענוגות המחשבה הללו לא התקדמו לשום מקום, כך נדמה, ולא התחברו ברצינות למשהו שיש לו משמעות. החכמה שלו הייתה כמו מקט של מסילת רכבת שנותק משני קצותיו מהנתיב הראשי., וקרון רכבת אחד בודד נוסע עליו הלוך ושוב בין התחנות, מחכה תנוה ומסע." (עמ'163-164)

המשפט השחוק, במידה מסוימת – 'האיך הוא המסר' – קם לתחייה במלוא תפארתו בסיפרה של גורניק. כתיבתה היא ההנאה הגדולה בקריאת 'היקשרויות עזות'. כתיבתה אינה מרפה, לופתת, מהנה ומושכת הלאה:

"… אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת.

…..

אוגוסט עכשיו: ניו יורק תחת מצור. הר של חום נטול אוויר רובץ על רחובות העיר. אין שמץ חושניות של קיץ בחום הזה. החום הזה רק רודה." (עמ'203-204)

הוצאת תשע נשמות – www.9livespress.com