ספרו של מוחמד מולסהול *  ראוי להערכה. מוסהול הוציא לאור מארג רומן משובץ דמויות מגוונות, בנות דתות שונות, בשנות ה-30 של המאה הקודמת באלג'יר הקולוניאליסטית, חיי עיר ו"כפר",  עד ההשקה לשחרורה מהצרפתים. המורכבות האנושית, הזמנים והמהמורות האינסופיות של החיים, "חובו של היום ללילה"  הוא ספר שקשה להניח מהיד. כיצד קורה ייחוד ספרותי זה – בזכות כישרון כתיבה, ראייה אנושית רכה וקבלה הקיים והקורה ברגישות מעודנת. תסכימו איתי שמינון מעין זה עשוי לכבוש. הספר אכן כובש והפנט.

לכל הנכתב מעלה הוסיפו המשקל הסגולי של רמה איילון המתרגמת. עבודתה יוצאת דופן בבניית הזרימה והקצב הכובש מצרפתית מולסהול לעברית של ימינו. זאת תוספת אמנות לספר. לא היה בידי המקור בצרפתית, לכן יכולתי להשוות רק כיצד תורגמה הכותרת בטוויסט מילולי נפלא, השומר על קצב, עוצמה ופשטות.

הכתיבה כה פשוטה זורמת כמו חיי תושבי אלג'יר בשנות ה- 30, לפני ואחרי הדרמות הפוליטיות הגדולות – ערבים, צרפתים, יהודים, ספרדים, כל מי שהחיים הביאם אליה.

"אלו לא היו חיים. התקיימנו, ותו לא."(עמ'10)

"אדם לא מרמה אלא את עצמו, עיסא."  (עמ 20).

גם בתיאור המרקם הרוחני-אנושי יש אמירות של חיים מאוירים במילים הפשוטות ביותר. התייחסות לטקסטים בספר אי אפשר 'להתפלסף' כי הטקסטים עצמם לא מאפשרים וגם ""לא מרשים" למבקר לעשות זאת. מדוע "לא מרשים"? כי המבקר ירגיש נחות לעומת סגולות כתיבתו של הסופר וגם ירגיש חוטא לטקסטים הצלולים של הסופר.

"ובכ"ז היו גם אחרים בז'נאו ז'אטו מלבד פרחחים ובריונים. רוב האנשים לא היו רעים. העוני לא הצליח להשחית את נשמתם, והתלאות לא הצליחו להצמית את טוב ליבם. הם ידעו שאיתרע מזלם, אבל לא ויתרו על המזון הרוחני מהשמיים, משוכנעים שיום יבוא ומפח הנפש שדבק בהם יתעייף סוף-סוף, והתקווה תקום לתחייה מן ההריסות. אלה היו אנשים הגונים, חלקם מכמירי לב ומצחיקים. הם שמרו על האמונה בכל הקיים, וזו נטעה בהם סבלנות עילאית." (עמ 51-52)

ישנם קטעים בספר שכקורא אתה נוכח כיצד כל כך הרבה קושי ואף סבל, בסופו של דבר מובעים בכל כך הרבה רוך…

"נשארתי ליד אימי זמן לא רב, או שמא נצח. אינני זוכר. הזמן עצמו לא היה חשוב, זה היה משהו אחר, דחוס יותר ומהותי, כמו בחדרי ביקורים בבתי סוהר; המשמעותי ביותר הוא מה שמשתמר מהרגע שחולקים עם האדם שמתגעגעים אליו כל כך. הייתי צעיר ולא מודע לכאב שהסבה העזיבה שלי לבני משפחתי, לפצע שנעשיתי. אימי לא הזילה ולו דמעה אחת. היא שמרה את בכיה לשלב מאוחר יותר. כל זמן שדיברה אליי, ידי היה בידה, והחיוך לא מש מפניה. לחיוך שלה היה כוח של מחילה." (עמ 95)

"עד היום אני שואל את עצמי אם העולם אינו אלא מרעית עין. אדם עם פרצוף של עיסת נייר ושק יוטה על בטנו הריקה הוא עני מרוד, אך אם ישטוף את פניו, יעביר מסרק בשיער וילבש מכנסיים נקיים, מייד יהיה למישהו אחר. כמה שרירותי היה הכול! בגיל 11 אלו דברים שמערערים אותך.  וכיוון שהשאלות אינן מספקות תשובות, אתה מסתפק בתשובות הנוחות לך. הייתי משוכנע שדלות אינה גזרת גורל, שאינה אלא הלך רוח. הכול מתעצב בראש." (עמ 96)

תיאור הילד הנחלץ בעזרת דודו מהעוני ומהדרדרות – במשפט אחד – ברור כה חד שהילד, כמו בעל חיים, תפס בחושיו שהגיע לטריטוריה בטוחה מסכנות.

"דודי הושיט לי יד. תפסתי בה מייד. כשאצבעותיו נסגרו על כף ידי, הפסקתי להסתכל לאחור. כבר הייתי במקום אחר." (עמ 96)

וכאשר הכאב האנושי אינסופי, מולסהול מוצא דימוי לא-מרפה להמחשה. "המבט האחרון של אבי הכושל משכרות ומבושה לא חדל לכרסם בי בתאוותנות של תולעת."  (עמ 108)

העלילה המרכזית והעלילות הסובבות אותה במעגלים משיקים, מפליאות כל פעם מחדש בהצגת זוויות חיים חכמות, היודעות לפשט אמוציות מכאיבות.

"לא … אני רוצה לדעת אם זה נכון. הערבים עצלנים?"

דודי לפת את סנטרו בשתי אצבעות ונעץ בי מבט. הוא הבין שאינני מתלוצץ, שהוא חייב לי הסבר.

לאחר ששקל  את הדברים כהנה וכהנה, נערך מולי ואמר:

"אנחנו לא עצלנים. אנחנו פשוט לוקחים את הזמן כדי להיות. זה שונה אצל אנשי המערב. עבורם זמן הוא כסף. עבורנו לזמן אין מחיר. לנו מספיק כוס תה כדי להיות מאושרים, ולהם שום אושר לא מספיק.  זה כל ההבדל, בני." (עמ 100)

נושא הכבוד כערך תרבותי חיובי! עמוק, לראשונה הרהרתי חשיבותו ותרומתו. וגם בנקודה זאת אמרתי לעצמי עד כמה חשוב שכל "אמת" יש לסובבה כדי להעמידה בנסיבות חיים שונות, וכך נזכה להבין פנים נוספות שעדיין לא הבחנו בה.

"… הרגשתי אשם בנטישתו. אבי לעולם לא היה עוזב לאנחות את אימי ואת אחותי אילולא נתקל בי ביום ההוא. הוא היה חוזר לז'נאן ז'אטו עם רדת הלילה ומפיג את שכרותו בפינה שלו, הרחק מעיני השכנים. הוא היה איש עקרונות. הוא נהג לומר שאדם יכול לאבד את כספו, את אדמותיו ואת חבריו, את סיכוייו ואת נקודות האחיזה שלו בעולם, ועדיין תעמוד לו האפשרות, ולו גם זערורית, לבנות את עצמו מחדש במקום אחר. אך אדם המאבד את כבודו, אין שום טעם שינסה להציל את היתר.

אבי איבד את כבודו ביום ההוא. בגללי. תפסתי אותו בשפל המדרגה, ואת זה כבר לא היה יכול לשאת." (עמ 113-114).

אפשר לומר שיש בספר כל-כך הרבה תבונה, תבונה לחיים, מעין מעיין שופע שיש להודות לחשיפתו. בכל קטע כזה עצרתי רגע את הקריאה לבדיקה, להדהד וגם להפנים.

"סביבי היו רק מאמינים: דודי היה מוסלמי, ז'רמן (אשת הדוד) הייתה קטולית, השכנים שלנו יהודים או נוצרים. בבית הספר כמו בשכונה אלוהים נכח בכל השפות ובכל הלבבות, והתפלאתי לראות את ז'רום (מהנדס,אטאיסט) מסתדר בלעדיו. פעם שמעתי אותו אומר לשליח, שבא לביתו להפיץ את הבשורה: "כל אדם הוא האלוהים של עצמו. כשהוא בוחר לו אל אחד הוא מתכחש לעצמו, נעשה עיוור ומאבד את חוש הצדק שלו. השליח בהה בו כאילו היה השטן בשר ודם."  (עמ 118)

ההבחנות של מולסהל בתיאור המציאות מצליחות להשיל קליפות וכך מגיעים לליבת הנושא המתואר – שימו לב:

"הייתי כמכושף. כילד שנולד בלב שדות, מצאתי בזו אחר זו את נקודות הציון של מחוזות ילדותי, את ריח החריש ואת דומיית הגבעות. נולדתי מחדש בזהות האיכר שלי, מאושר לגלות שבגדיי העירוניים לא סילפו את נשמתי. העיר (במקרה זה אוראן) הייתה אשליה, ואילו הכפר (העיירה ריו סלאדו) היה התרוממות רוח מתעצמת… (עמ 133)

העדינות, הרגישות שנותרת בידי הקורא בתיאור חיי בני האדם, בעיני לא רק מופלא, אלא מעט גם מדבק – שלפנו שיחה קצרה בין הדוד לדמות המרכזית, יונס.

"הייתי בחדר האחורי והדלת לא הייתה סגורה."

"זה בסדר"

"ואולי עדיף כך? חוסר דיסקרטיות בלתי מכוון עשוי להביא תועלת. שמעתי את השיחה שלך עם האישה הצעירה ואמרתי בליבי: סגור את הדלת. אבל לא סגרתי. לא בגלל סקרנות זדונית אלא משום שתמיד אהבתי להאזין ללבבות. לטעמי, אין סימפוניה נפלאה מזו. אני יכול להמשיך?"

"כמובן."

"תעצור אותי ברגע שתרצה, בני." (עמ 290)

הספר לוכד, אפשר לומר אפילו מהפנט. הקסם ב"איך" לומר "מה" מתאפשר קודם כל בזכות כישרון הכתיבה של הסופר, אבל לא פחות של המתרגמת. לאחר שיחה עם רמה אילון, שוב עמדתי על הקושי, אבל גם על היכולת, של מתרגם "להמציא" בשפה זרה הזרימה והדגשים הנכונים, כדי להמשיך אותה "מוסיקה" ואותו קצב פנימי של הטקסט. קשה היה לי להניח את הספר מידי כה ריתק וגם הנעים בתובנות של חיים עלי אדמות עם כל הקושי, המרתק והמרהיב של נפשות בני האדם.

מולסהול יודע, ללא ספק, כיצד להאיר ובאיזה מינון דמויות מגוונות וכיצד להרכיב בהן חיים כמו בחיים.

 

*יַסְמִינָה חַדְרָה הוא שם העט של הסופר האלג'ירי מוחמד מולסהול, יליד 1955, אשר שירת כקצין בצבא אלג'יריה ובשל הצנזורה בחר לפרסם את יצירותיו בשמה של רעייתו. בשנת 2000 היגר עם משפחתו לצרפת, שם חשף את זהותו האמיתית כסופר. חובו של היום ללילה, שראה אור ב-2008, זכה בפרסים רבים ועובד לסרט קולנוע.

ספריית רות – www.ruth-books.com