ספרו האחרון של תום שגב, "ארץ בכל מחיר", הוא סיפור של חייו בן-גוריון השזור והמשקף סיפור חייה של יהדות אירופה, פלסטינה (דאז) ומזרח התיכון, ואמריקה במאה ה-20.

לספר שני מאפיינים בולטים, האחד – כתוב בצורה מרתקת, מעניינת, כמו בלטריסטיקה טובה או ספר מתח מצוין, ומאפיין נוסף – העומק והרוחב הפנוראמי לקורה במזרח אירופה ובמערבה, במזרח התיכון ובאמריקה במאה הקודמת,  כאשר במוקד הזמן הארוך הזה ניצבת זכוכית מגדלת המתארת בודדים וקבוצות של יהודים.

לספר 660 עמודים, ולמרות רוחב היריעה, לא יכולתי לעזב מהיד. העובדות ידועות, ביוגרפיות קודמות על בן-גוריון חשפו פנים שונות של האיש, ולמרות זאת כאשר קוראים את ספרו של תום שגב, נחשפים לעומקו לרוחב יריעה מרשים, לפרטים ביוגראפיים שגם ה"צהובים שביניהם" הופכים למהות הכרחית להבנת התקופה והאיש. ארכיונים חשפו חומר רב. עבודתו של תום שגב, במשך 5 שנים של מחקר וכתיבת הספר מסביר את 138 העמודים שהם רק מראי מקומות.

וכיצד "יוצא" בן-גוריון  בספרו של תום שגב? קודם כל כאדם בשר ודם – פנים מגוונות, עומק של לבטים, קשיי אישיות כמו מצבי רוח, לעיתים אף דיכאוניים, בעל ניסיון לסלול דרך וגם ללכת בה; אדם אוהב, שונא, בעל יצרים מיניים מורכבים, קשור לאימו ולאביו בעבותות שמנסה להשתחרר מהם ואינו יכול. ושזור בכל נימי אישיות אלו היא האובססיה המחושבת שעליו, כמו ההיסטוריה סימנה אותו, להיות המאיר, המוביל, הנאבק – בכל מחיר – להקים מדינה לעם היהודי.

קרה שתוך כדי קריאה ושיחה על הספר ציינתי  לעצמי – גרם מזלנו על כך שאיש כזה הוביל רעיון הקמת המדינה – מבלי להרפות במשך כל שנות חייו. מזלנו שזהו המנהיג שנמצא –  הוגה, מתלבט, נאבק, מתעקש, נושא באחריות, נפגע, אבל מחליט ומבצע – החל מתחילת המאה ה-20  – ובזכותו קמה מדינת היהודים.

הספר נפתח בעדות מתוך יומן של בן-גוריון מ- 30.1.1940 :

"באחד מימי החורף של 1940 ירד בן-גוריון למלון קליה שליד ים המלח ושם, באזור הנמוך ביותר על פני כדור הארץ, נתן את דעתו לשאלה כיצד תצטייר דמותו בספרו של הביוגרף שיכתוב ביום מן הימים את סיפור חייו. "אני מתאר לעצמי שכל אנשינו מתו פתאום בזה אחר זה, נגיד במשך חצי שנה או שנה, "כתב והזכיר אותם בשמותיהם, כולם ממייסדי המפעל הציוני בארץ ישראל; כולם היו אז בין החיים. יום אחד הגיע "חלוץ צעיר, נבון וטוב" המשיך בן גוריון וסיפר לעצמו והחל לחקור את חייהם. הוא קרא את הנקרולוגים והביוגרפיות וההערכות והזיכרונות שהתפרסמו אחרי מותם והוא ידע להבין שהיו להם למנהיגי הבראשית "חולשות, ליקויים ופגימות", ולא היו כלל וכלל "מלאכי שרת ושרפים וכרובים".אך בן-גוריון תהה אם יידע הביוגרף העתידי גם להרהר בליבו מה צר שלא זכה לחיות בדורם של האנשים שהקימו את מדינת ישראל : מה יפה היה זה אילו זכו המייסדים להוקרה בעודם בחיים, הרהר, אך הייזכו בה לפחות אחרי לכתם?" (עמ 15)

אין לי ספק שכל הקורא קטע זה יחוש, אם הוא לא יבחין, בשירת השורות, בשיזור קטעים ביוגראפיים מצוטטים מיומנו של בן-גוריון במילותיו של תום שגב. אשרי האיש שיודע כך לכתב.

ואהבות? ראו קטע מקסים בתמימותו וברבדי אנושיותו :

"קל להתרשם מכתביו (של בן-גוריון) שלא נתן את דעתו להבלי החיים, אך כמו שזה קורה – רחל ינאית בן-צבי, אף היא בין המייסדים, השאירה להיסטוריה סוד כמוס שנצרה בליבה שנים רבות וגילתה רק אחרי מותו (של בן-גוריון) לחוקרי המכון למורשת בן-גוריון : באותו היום בקליה היא ראתה בחברתו בחורה צעירה. ינאית הכירה אותו היטב; "הוא הרבה להתאהב", ציינה. "לא אחת נראה שהוא מאוהב באהבה יותר מאשר באישה זו או אחרת". (עמ 21)

ומה בעיניו דמותו של מנהיג? בן גוריון כותב : "אמנם אפלטון היה אריסטוקרט, כתב, "ותפיסתו המדינית הייתה  אריסטוקרטית, אבל הוא התכוון לאריסטוקרטיה במובן הפשוט והנכון של שהמילה, כלומר לשלטון מעולים והטובים, או כפי שהוא בעצמו פירש – לשלטון הפילוסופים, כלומר לאנשי האמת האבסולוטית והצדק האבסולוטי, שאין לעצמם כל טובת הנאה כל תועלת בשלטון, ואין להם אפילו כל רצון לשלטון, אלא חייבים לעשות זאת מתוך חובה אנושית." (עמ 21)

השורות המתארות רגשותיו של בן-גוריון כילד , כמבוגר ואף כאיש מעל גיל 80 על דמות אימו בעיניו לאחר מותה בהיותו בן 11, מרגשות וחונקות גרון. "אין כאהבת אם … אין כלל מחיצה בין ילד ובין אם …בן לאמא הוא תמיד ילד וכשאמה הולכת ואינה – אין דומה לה. תיתכן רק אם אחת – והיא הכל. ולמעלה מזה. ואם היא הולכת ואינה – שום איש, שום חבר, שום ידיד, שום אוהב אינו יכול למלא מקומה. נשאר חלל, חלל ריק, שופע צער, געגועים, צער וגעגועים ללא הרף.מי ימלא מקומה? יתמות, יתמות…" (עמ 28)

מורכבות התנהגותם של יהודי העולם בנושא עלייה ובניית המדינה לעם היהודי, בא לידי ביטוי באיזכור בן-גוריון דברי אביו על "הציונים"  באותם הזמנים – "ציונים – אבל לא באים."

הצגת דמותו של בן-גוריון, רבת הפנים, מרתקת בספר, ולא רק בתיאור תקופה ועובדות אלא גם במתן ביטוי כה רגיש להתבוננות של בן-גוריון על עצמו, הבאה לידי ביטוי במכתביו וביומניו. האיש שהרבה לכתב העניק לקורא בו, במילותיו, ניגודים ותבונה, חכמה ורגישות, עוצמה ותיסכול, בהירות מחשבה והרהורים קשים – מנהיג בשר ודם, אמיץ, כאשר חייו ביטאו יושרה וקושי בצידה.