מגזין "מקו ועד תרבות"

from Line to Culture – the magazine

מותו של עמוס עוז מחסיר חלק בפאזל הלאומי של ארץ ישראל,
ארץ ישראל של כולם

By chayap

פורסם במדור- ,

// צילום ראשי – צילום עמוס עוז – יובל חן

רק לפני חודש התענגנו לכתוב במגזין זה על ספרו האחרון של עמוס עוז "מה יש בתפוח?" וכבר האיש יוצא הדופן הזה, הרואה את עצמו, אותנו ואת העולם בדרך כה ייחודית וכה מגוונת, איננו פיזית בינינו. לרבים בארץ ובחו"ל יחסר. מורשתו הספרותית תישאר לעד, שפתו תמשיך להעמיק במחשבה של רבים, הפתוחים לה, ודעותיו עוד ימשיכו להדהד כל פעם שנרצה לחזור אליהן או להתעמת איתן.

זה הזמן, ביתר שאת, לכתב על סיפרו הפובליציסטי של עמוס עוז, "שלום לקנאים", ובכותרת משנה "שלוש מחשבות". הקונטקסט לאשר ייכתב בהמשך הוא – שימו לב – המבוא וההקדשה, אותם כתב עמוס עוז בראשית הספר.

המבוא :

"שלושה מאמרים שלא נכתבו בידי חוקר ולא בידי מומחה כי אם בידי
אדם מעורב, שלפעמים גם רגשותיו מעורבים. 
החוט המקשר בין המאמרים הוא רצוני להעיף מבט אישי בעניינים
השנויים אצלנו במחלקות חריפה, ואשר אחדים נראים לי כעניינים של חיים ומוות..
אין במאמרים אלה יומרה לתאר את כל צדדיה של כל מחלוקת, למצות את כל
מרכיבי הנוף, וודאי שלא לומר את המילה האחרונה, אלא בעיקר לבקש
את הקשבתם של אלה אשר דעותיהם שונות מדעותי.

עמוס עוז"

וההקדשה :

"לנכדי, דין, נדב, אלון ויעל, באהבה ובכבוד.
  הספרון הזה נכתב בראש ובראשונה למענכם."

עמוס עוז חיבר במאמריו בספר בין ההווה, העבר למען העתיד. עוז הוא אדם המאמין בדיאלוג כבסיס לכל מחלוקת, לכן פנייתו לקנאים אינה נאיווית אלא מבטאת קודם כל רצון לגשר של הבנה, של פשרה למען ילדינו שימשיכו לחיות חיים מאוזנים של קולקטיב המכבד איש את רעהו, גם כאשר פרמטרים רבים, או אחדים, מאד שונים וגם אם הם מנוגדים תכלית ניגוד לדעות הזולת..

סימפטומים של עכשיו בארץ ישראל מתוארים בספר בזכוכית מגדלת, כדי שייראו. "ציבורים מתרחבים והולכים מצביעים בחירות בעד מי שמצליח לרגש ושעשע אותם, בעד מי שמצפצף על כל כללי המשחק המקובלים. יותר ויותר אנים מצביעים למען ה"קטע", או למען ה"צחוקים", או למען ה"דאחקות". הביטוי "לא נורמלי" הוא בימינו מחמאה נלהבת כמו גם "מהמם", "מדהים", משגע", קורע", "הורס", ואפילו "הורג" ו "למות ממנו."

אמירתו של עמוס עוז ש"ששום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאיתנו הוא פנינסולה, חצי אי." האדם מחובר לשורשי תרבותו, אמונתו, שפתו, חינוכו, ומכאן הבסיס להרבה שוני, בה בעת כולנו חובים אותם חיים – הטבע החידתי והנצחי וההוויה האנושית – "התשוקות, הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות."

בפרק "אורות ולא אור" מדגיש עוז יופיו של המוסר היהודי, אורו והחום האנושי שהוא משקף, כדי לומר שלמרות השוני של החלקים השונים בעם, היינו צריכים כולנו, כתשתית להווייתנו, לצעוד לאורו של אותו מוסר. עמוס עוז מצטט טכסט שהופיע על חרס שנמצא בחפירות ח'ירבת קייאפה, המוערך שנכתב במאה העשירית לפני הספירה, ה"מכיל ציווי מוסרי ומשפטי שנולד מתוך תרבות הדורשת צדק לחלשים ולמקופחים." פרק זה הוא מעין ציווי, בעיקר עתה, לאחר מותו של עמוס עוז, כדבריו "כפי שאני בליבי מצמצם את כל המצוות למצווה אחת, "לא תכאיב", כך אני מוכן לצמצם את ההומניזם ואת הפלורליזם לנוסחה פשוטה אחת : הכרה בזכותם השווה של בני אדם להיות שונים זה מזה."

עמוס עוז מבטא בספר זה קשר גורדי בינו לבין המקום בו הוא חי, קשר מתוך אהבה גדולה וגם מתוך מחויבות גדולה, קשר המבטא שורשים עמוקים ליהדות, לעברו של העם, להווה המורכב, ולעיתים מבטא גם פחד גדול לגורלו של העם. "אני חרד מאד לעתיד. אני מפחד מפני מדיניות הממשלה וגם מתבייש בה. ואני מפחד מפני הפנאטיות ומפני האלימות ההולכות ונפוצות אצלנו , וגם מתבייש בהן. אבל טוב לי להיות ישראלי . טוב לי להיות אזרח במדינה שיש בה שמונה וחצי מיליון ראשי מדינה, שמונה וחצי מליון נביאים, שמונה וחצי מליון משיחים. כל אחד מאיתנו ונוסחתו האישית לגאולה או לפחות לפתרון. כולם צועקים, ורק מעטים מקשיבים. לא משעמם כאן. אכן מרגיז, מקומם, מאכזב , לעיתים מעורר גם תסכול וזעם, אבל לא פעם מרתק ומסעיר. מה שראיתי כאן בימי חיי הוא הרבה פחות וגם הרבה יותר ממה שהורי והוריהם של הורי חלמו עליו."

אי אפשר לסיים רשימה זאת על עמוס עוז מבלי להתייחס לשפתו – היא שירה ומוסיקה בעת ובעונה אחת. וזאת מתנת אלוה שקיבל סופר מוכשר וגדול זה. כמעט כל שורה אפשר להרגיש פעימות קצב , זרימה לעיתים שלווה ולעיתים מסעירה. צירופי המילים בידי עמוס עוז מפעימים וכובשים. לקרא בעמוס עוז הוא להיווכח כיצד ה"איך" הוא ערך, כיצד לבטא תוכן ולבטא בו זמנית אסטטיקה ובהירות ראיה ומחשבה. קראו שוב הקטע המצוטט בפסקה הקודמת ותיווכחו בזרימה השירית בשפתו על עמוס עוז, זכרונו לברכה.

"שלום לקנאים" הוא רצון של דיאלוג מאוזן בכל מחיר למען עתידנו בארץ ישראל, למען הילדים והנכדים של כולנו. ואני מוסיפה – דיאלוג קשוב תמיד עשוי להיות תקווה לשינוי ולפיוס. מעולם צעדים דרסטיים של קבוצה או של עם, לא הצליחו להיטיב עם איש, לכן הקשבה מתוך רצון כן, אמיתי, הוא אשר נותר בידינו וחשוב למצותו.

      btt