לספר שלושה חלקים והמעברים מחלק לחלק כה מפתיעים שהקורה נלכד בקריאה רצופה. הקריאה הסוחפת נובעת גם מנושאו של כל חלק, אבל בעיקר בזכות החיים שהסופרת מצליחה להפיח כמעט בכל משפט. העובדה שהספר אשר יצא ב-2024 לסופרת בת 38, וזה סיפרה הראשון, רק מוסיפה משקל לאיכויותיו. הספר כבר היה מועמד לפרס Booker, ברשימה הקצרה. ולא בכדי.

מי זאת Yael van der Wouden? היא נולדה בישראל, ברמת גן, לאם ישראלית ולאב ממוצא הולנדי. בגיל 10 המשפחה עברה לחיות בהולנד. והספר נכתב במקור באנגלית.

התוכן מתפרס על שני דורות החל ממלחמת העולם השנייה, כולל הד התרחשויות של השואה בהולנד של משפחה יהודית ומשפחה הולנדית. אבל המפתיע זה איננו ספר על השואה וגם לא על ההתנהלות של ההולנדים בעת או אחרי השואה. הסופרת הרכיבה דמויות מהחיים ללא תלות למורכבויות מלחמת העולם השנייה. ובכ"ז ידעה לתת להן ביטוי.

האיפיונים הספרותיים הבולטים בספר – כיצד יוצרים מתח לטנטי? דיוק תיאור סיטואציות קטנות כגדולות. בנוסף בחלק מהספר ישנם גם קטעי סקס מפורטים. הם מהווים לחלוחית נוספת לנכתב.

כל כך חמים כך חמים כאן! נהדר. מה את עושה? מצחצחת את הכפיות באמצע הלילה?"

"לא," אמרה איזבל, ולא הציעה שום הסבר אחר.

"טוב," אמרה אווה. "בסדר. אז לילה טוב, איזבל. מותר לי לקרוא לך איזהָ? כמו שלואי קורא לך. כאילו אנחנו אחיות. אנחנו כמעט אחיות, לא?"

איזבל לא ענתה. היא אספה את הכפיות שלה והחזירה אותן למגירה, גבה אל הפתח. בסופו של דבר אווה הלכה. וכשהלכה הוסיפה "לילה טוב" שקט, ונשמעה פחות בטוחה עכשיו. עוד נראה, ככה היא אמרה במסעדה, וברגע ההוא היא היתה מישהי אחרת. מישהי שאיזבל יכלה לחשוב עליה רק בעקיפין, במעומעם. אדם דוקרני.

היא חיכתה עד שהדשדוש למעלה גווע, ואז עלתה גם היא. המסדרון היה מלא צללים, האורות היו כבויים, אבל רצועת אור קרנה מתחת לאחת הדלתות: החדר הישן של אמה. בתוך החדר, שני האוהבים דיברו, צחקו בשקט.

איזבל התקלחה בתנועות נוקשות, נאלצה לקלוע את השיער שוב ושוב ונכנסה למיטה רותחת מזעם. הארובה מהקומה התחתונה עברה בחדרה וחיממה את החלל. ובכל זאת רעדה מתחת לשמיכה. זמן רב נשארה ערה והקשיבה לקולות מקצה המסדרון. לרגע היה לה נדמה ששמעה המהום. אחר כך השתנקות. נהיה לה חם, ואחר כך קר.

בסופו של דבר השתרר שקט בבית, ולא היה לְמה להקשיב חוץ מאשר לסערה שהלכה ושככה.

היא התעוררה מוקדם, תשושה. גב כף ידה היה אדום מרוב צביטות." (עמ 32)

 

כדרכנו לא נציין תוכן הספר, כדי 'לא להרוס לכם את הספר'. הציטוטים יהוו התבלינים שיגרו.

הפרטים נחשפים בספר ב'תבזורת' ובחכמה :

הדוד קארל:

"את בוודאי מבינה, איזבל, שעכשיו, כשאמא שלך איננה, את צריכה לדאוג לעצמך. את צריכה ליצור קשרים משלך."

הוא ניגב את שפתיו במפית. "שלא תהיי לעול על האחים שלך, כי הרי יהיו להם חיים משלהם. את לא יכולה לבקש יותר מדי. ואני לא אהיה כאן, יהיו לי עניינים משלי, את מבינה. אני לא אומר זה מתוך אכזריות. אני אומר את זה כי ככה זה בעולם, ואין לך אף אחד אחר שיגיד לך את זה." הוא הנהן כדי שאולי גם היא תהנהן; היא לא הנהנה. היא הביטה בו בלי לזוז. הוא אמר, "כן?"

היא הביטה בו עד שההנהון שלו נפסק.

"כן," היא אמרה ובלעה רוק, וקמה לפנות את הכלים כדי שהוא לא ישים לב כמה מהר היא נושמת, עד כמה ידיה רועדות." (עמ'37)

הדיוק הציורי מצליח לייצר סצנות כמו 'מוסרטות' :

"פעם בשנה, ביום מותה של אמה, אכלה איזבל את ארוחת בוקר באחת הצלחות של אמא. מעשה נדיר. שתי פרוסות לחם עם גבינה מיושנת. ו0עמתוך כדי הארוחה צצו הארנבות בהדרגה מתחת לאוכל: זנב, כפה, אוזן. כשסיימה, רחצה את הצלחת, ניגבה אותה והחזירה אותה למקומה בארון התצוגה, מאחורי הדלתות הנעולות." (עמ 38)

עד גילוי תנודות קלות  בגלל רוח קלה בכותנתה של הגיבורה –

"פנס היה מונח ליד מיטתה, תמיד, ועכשיו אפשרה לו להנחות אותה במורד המדרגות, בעיגול אור בהיר. איש לא עמד בכניסה לבית, וגם לא בדלת האחורית. הגן נשקף אליה בכחול אפרפר, שקוע בשינה.

רוח קלה משכה בשולי כותונתה. זרועותיו של שיח הלילך התנועעו.

במטבח היא הדליקה אש קטנה נגד קור הלילה הצורב והפעילה את הרדיו בשקט‑בשקט. שתתה כוס מים. ישבה ליד החלון ונשמה. ציפור סלסלה את צליל השחר הראשון."  (עמ' 48)

…..

"בבוקר, איזבל חיכתה לאווה: ערכה לה צלחת, כוס וסכו"ם. כשאווה נכנסה, מעוכה משינה, עקבה איזבל בתשומת לב אחר תנועותיה. היא ישבה זקופה בכיסא, יובש בזוויות עיניה. כשאווה ניגשה למגירה, איזבל אמרה, "אין צורך" והחוותה אל השולחן: הכול מוכן.

אווה הביטה סביב, מבולבלת לרגע. היא אמרה, "אה" ו"תודה"

בהיסוס. היא התיישבה והביטה בשולחן ארוחת הבוקר. בכוס החלב.

היא אמרה, "נילקה תבוא היום?"

"לא," אמרה איזבל.

"טוב," אמרה אווה.

"רק אנחנו כאן היום."

אווה הרימה את מבטה. "אין לך סידורים היום?"

"לא. אני אשאר בבית. כל היום." היא הנידה את ראשה לעבר האוכל. "תאכלי," הוסיפה, בפקודה. "זה בשבילך."  (עמ49)

שימו לב בתחכום היצירתי הזורם כיצד מוסיפים 'עניינים' מהותיים :

"שבוע חלף, ואיזבל ספרה לאחור: עוד שלושה שבועות נשארו. היא שלחה ללואי מכתב קצר, שבו פירטה את העלויות שנוספו למשק הבית בגלל השהות של אווה. היא התקשרה אל יוהאן ואמרה לו שתהיה עסוקה השבוע ולא תוכל לבוא לביקור, והוא אמר, אוי, בחייך, איזבל, כאילו היא משחקת להנאתה. היא עמדה על כך שלא תוכל לבוא אליו כי יש לה אורחת בבית.

"אורחת?" שאל בהתנגנות נוטפת שהאריכה את המילים. "אז יש לי סיבה לחשוש שגונבים לי את איזבל שלי?"" (עמ' 50)

יכולותיה הספרותיות של סופרת כה צעירה לא מפסיקות להפתיע. שימו לב לקטע הקצר מטה כיצד נחשף עומק הצגתה של אימה של איזבל, מערכות יחסים אם-בת ורבדים של כאב כפי שחשה איזבל בתור ילדה. תמציתיות חדה כלהב סכין חדה מאד:

"איזבל הביטה בה (באווה, האורחת) כשנעלמה מעבר לחורשה, ואחר כך נכנסה במהירות ועלתה לקומה השנייה. מיום שאווה התנחלה בחדר, שרר בו בלגן ‑ מצעים סתורים וערימות בגדים. בקבוקים, שפופרות, כתמי פודרה. פעם, כשהיתה בת שתים‑עשרה, אמה מצאה ערימת גרבונים מוכתמים בדם שאיזבל תחבה מתחת למיטה, וכעונש על הבלגן היא קיבלה שתי מכות על מפרקי כפות ידיה. זאת היתה הווסת הראשונה שלה, והיא חשבה שהיא עומדת למות ‑ אף אחד לא סיפר לה על הדימום, אף אחד לא אמר לה מה לעשות עם הלכלוך. אמא לא סבלה לכלוך". (עמ' 52)

יכולתה של הסופרת 'להדלי' שיחה באמצעות שברי דיאלוג על נושאי עומק רגשי, מופלאה. לטע מטה ייקרא כישרון סרותי מולד.

"אווה הניחה את המזלג. נראה שהיא מהרהרת במשהו. ואז אמרה, "שום דבר לא מעורר בך אושר, איזבל?"

"איזה מין שאלה זאת?"

"שאלה פשוטה," אמרה אווה. היא נשמעה מובסת.

איזבל שאפה קצרות. תשובה עמדה בעמקי גרונה, והיה לה ברור שהיא תבקע משם. שאם לא תעצור אותה מיד, התשובה תבקע. היא אכלה את תפוח האדמה, בלעה, ובכל זאת המילים יצאו. למורת רוחה, הן יצאו: "מה זה משנה מה מעורר בי אושר? איזה מין שאלה זאת, מה מעורר בי אושר? ומי את שתחשבי שאין לי… שתניחי שאני…"

"אה, אז תספרי לי." אווה רכנה קדימה, לעבר איזבל. משהו בה נדלק, רגע ייחודי: כאילו איזבל הסגירה משהו, והיא רצתה עוד. "אם אני טועה, תגידי לי, באמת, תגידי לי מה…"

"שטויות," אמרה איזבל, קמה ולקחה את הצלחת שלה למטבח.

היא עמדה ליד הדלפק בזרועות שלובות. בכיור היה סדק שתוקן בחורף שעבר, והמילוי היה בצבע אחר: כמו ברק אפור בשמים. היא גלגלה במוחה את המילה אושר כמו עלבון. אף אדם שהכירה לא דיבר על אושר, אלא בנימה מבודחת. הנדריק נהג לומר איזה אושר כשהיה תור ארוך במיוחד בבנק; ריאן אומרת, איזה אושר את מביאה לי היום כשהיא מכניסה אותה אל ביתה, ואז היא מספרת לה על שכנה שעצבנה אותה ועל מישהי בחנות שהתנהגה בגסות רוח.

אמה קראה לה לפעמים "אושר". חֵלוּק. אַת ממש אושר צרוף.

בילדותה של איזבל, בשעת ההשכבה, אמה ישבה לצדה והעבירה קצה אצבע בקו ישר מהחלק העליון של מצחה עד לסנטרה. כך עשתה שוב ושוב ולחשה, אָלֶה‑הוֹפּ! בכל פעם שחלפה על שיפוע האף של איזבל, כמו על מגלשה במגרש משחקים. כך עשתה עד שאיזבל נרדמה." (עמ'58)