// יהודית בר

בשני מפגשים עם חומרים שונים נרקמו המחשבות – האחד בשיעורו של דב אלבוים על תורתו של הרב קוק והשני בעקבות קריאת שירה של נעמי שמר "חפצים אישיים" –

“השטיח מחייך כשהוא נזכר
וכמוהו השמיכה וגם הכר
במטבח יש לוח עץ חלק
שמכיר את הסכין שלה

תנו כבוד לחפצים
לחפצים יש זיכרון ארוך
החמימות הסבל והרוך
דבקים בהם ללא מנוח

הם לא יתנו לך להתאושש
הם לא יתנו לך לברוח
תמיד תוכל לשוב ולמשש אותם
לחפצים יש כוח”

(קטע מהשיר)

גם הרב קוק מעלה התפישה שכל מגע שלנו – בין אדם לאדם, בין אדם לחפץ, בין אדם לדומם הוא למעשה חלק מאותו מארג כללי של חיי בני האדם בו נצרבת ההתרחשות – נעימה, מעניינית, תורמת, מפנקת… (או לא נעימה, לא מעניינת, לא תורמת, לא מפנקת …). המארג הכללי הוא כלל תרבותו של האדם במישור האישי ובמישור הכללי.

ומדוע אני מביאה למושג "עיצוב פנים" שתי הארות מעלה? כי אנחנו עם צעיר מדי וחסר המארג הכללי התרבותי הכללי ממנו אפשר לשאוב, להיות מושפע ביודעין או בעקיפין דוגמת דנמרק, יפן. בביקור בארצות
בהן המארג הכללי נבנה nמזה מאות בשנים, אנשים נשאבים להשפעותיו.

אסטטיקה היא לא מושג רק כדי להשתמש בו בקונטקסט מקצועי – ארכיטקטורה, עיצוב פנים, אפנה, וכן הלאה. אסטטיקה היא מושג המבטא נועם ויזואלי ופיזי שאפשר שהאדם שואב מהמגע עם סביבתו – בגד, מצעים, שטיח, כוס, גן, פריחה…

באחת השיחות עם מעצבת פנים, ציינה משפט שמעולם לא יכולתי לבטא – " לרב האנשים אין טעם, לצעירים אין טעם". חלקתי עליה, מפני שהמשפט חוטא כלפי האנשים. אותו מארג כללי תרבותי אשר נבנה מתרומות של מאות בשנים עדיין לא נבנה בארץ, כי 70 שנים של עם הוא מארג תרבותי עדיין בחיתוליו.

נזכרתי תוך כדי כתיבה שבאחד הערבים שהתארחנו אצל חברים פיזרו עלים יבשים וצבועים על המפה.
הרהרתי בליבי ואמרתי – יופייה של עריכת השולחן אינה יכולה לבוא לידי ביטוי מה"לכלוך" שעל המפה אלא מ"רב השיח" של צורת הכלים וצבעיהם, נראות המפה – הדוגמא והצבעים, דרך עריכת השולחן, נראות וטיבם של המאכלים, שיחת הסועדים …

אני שבה ומדגישה שלכל אדם ישנו common sense והדגש הוא באיזו סביבה תרבותית הוא חי ומאין הוא יכול לשאוב. בארץ של מהגרים מארצות כה רבות, עם תרבות שלא התייצבה עדיין, יש רק "לעשות עבודה" מאומצת לחשב על הנכון. ומהו הנכון? כל אדם יידע הנכון לו כאשר אותו מארג תרבותי יקבל פנים של תרבות ישראלית, כפי שכל אדם ביפן ובדנמרק יודע זאת. תרבות ישראלית היא קודם כל ביטוי לנוף ולאקלים ולצרכים וצורת חיים של כל אדם. בהיותנו שוכנים לאורך חופיו של ים תיכון במזרח, בקיצים מאד חמים ובחורפים מתונים, משפחות וחברים האוהבים את הצוותא, בעיקר סביב ארוחות, החיים בדירות לא מדי מורחבות, מכאן נגזרים גם צרכינו וחפצינו.

עם הכסא, המפה, הכלי הוא אותו מגע שכל אחד מאיתנו יתרום לעצמו ולסביבתו הקרובה וגם הנרחבת, וכך יתרום לבניית אותו מארג תרבותי מקומי – ישראלי. התרומה היא מה שבלשונה של נעמי שמר "תנו כבוד לחפצים כי יש בהם כוח" ואני אוסיף – תנו כבוד לחפצים כי גם להם יש השפעה על חיינו.