טכניקת אריגת Ikat חוצה תרבויות ויבשות – הודו, ארכיפלג מיאמר, יפאן, אוזבקיסטן, האויגורים, מרכז אמריקה. יש הטוענים שמקור הIkat- בהודו ויש הטוענים באוזבקיסטאן ותושבי אויגור לאורך דרך המשי. כך או כך החשובה היא התופעה של השפעות בין תרבויות שונות.

אריגת Ikat היא מלאכה מורכבת – ציור הדוגמא על נייר מילימטרי, כולל הצבעים, הכנת החוטים לצביעה, קשירת חלק מהחוטים כדי לשלוט איזה חלק מהחוט צריך להיות צבוע באיזה זה צבע ואריגה לעיתים מורכבת שבעתיים על ידי צביעת השתי והערב בנפרד טרם אריגה.

מה יתרונה של טכניקה זאת? טרם האריגה בעל המלאכה יודע במדויק כיצד תראה דוגמת האריגה. חסרונה – עבודה רבה, מורכבת ואשר גם עורכת זמן.

"חפצים" ייצרה עם השנים מפות, ראנרים, כריות נוי ואף וילונות. המקום המרתק ביותר באריגת Ikat היה באוזבקיסטאן. חרשנו את הארץ כדי לאתר עוד ועוד בתי מלאכה קטנים, רובם ביתיים, משפחה, אשר עיקר פרנסתה הייתה האריגה. נחשפנו לעושר האריגים ששימשו גם לאופנה, ואשר ייחוד דוגמתם ומבחר החוטים (משי, לדוגמא) היווה סמל למעמד גבוה של הלובש המעיל/השמלה/הכיפה. פריטי לבוש יהדות בוכרה, לדוגמא, מככבים במוזיאונים לטכסטיל ברחבי העולם.

בצביעה הכפולה גם של השתי וגם של הערב אורגים באיי Okinawa ביפן ובחלק מהודו. אריגת שתי וערב הצבועים מראש היא אכן מלאכת מחשבת.

המילה IKAT מקורה באינדונזיה – בהתאם להקשר פירושה – חוט, קשר, חבל או לקשור. המילה המקורית הצליחה להתביית בתרבויות השונות כמגדירה טכניקת ה-ikat  אולי בזכות היותה קצרה.

מדוע ב"חפצים" אורגים שוב ושוב אביזרי טכסטיל בטכניקת Ikat? כי, לדעתנו, הצורה הלא-מדויקת של הדוגמא היא יותר מעניינת מאשר הקו המושלם. בקו הלא-מדויק בא לידי ביטוי תבונת הכפיים של אריגה בנול ראשוני בצורתו. הקו הלא-מדויק עשוי לקרב אותנו, המניחים ראשנו, גופנו על הכרית לאותו בעל המלאכה, שעמל ביבשת רחוקה. יופיו של הקו הלא-מושלם הוא חלק מתרבויות המזרח. המושג היפני וואבי-סאבי – יופיו של "הלא-מושלם" – אט-אט חודר גם למערב, המאד מבקש דיוק. "זחילה" איטית זאת של מושגים אסטטיים שונים מאילו שלנו מבורכת. מדוע? כי לעיתים הקו הלא-מושלם יש לו פן יותר רך, יותר אנושי. שימו לב לצילום המוגדל מטה ואמרו אתם, הקוראים, מה דעתכם?