זוכה פרס פריצקר לארכיטקטורה של שנת 2012 הוא פרופ' וונג שו (Wang Shu), האדריכל הסיני הראשון שזוכה בפרס היוקרתי ובכך מסמל את מקומה ההולך וגדל של סין כאחת מהמשפיעות על התפתחות הארכיטקטורה של ימינו.

// נועה נדן קליין

זוכה פרס פריצקר לארכיטקטורה של שנת 2012 הוא פרופ' וונג שו (Wang Shu), האדריכל הסיני הראשון שזוכה בפרס היוקרתי ובכך מסמל את מקומה ההולך וגדל של סין כאחת מהמשפיעות על התפתחות הארכיטקטורה של ימינו. וונג, הינו בוגר המכון הטכנולוגי לתואר ראשון ושני של נאנג'ינג, חי ופועל בהאנגז'ו (Hangzhou) בפרובינציית זייג'אנג (Zhejiang Province). הוא דיקן בית הספר לארכיטקטורה באקדמיה הסינית לאמנות ובין עבודותיו הידועות נוכל למצוא את מוזיאון נינגבו לאמנות בת זמננו ומוזיאון ההיסטוריה של נינגבו, שניהם ממוקמים בעיר נינגבו (Ningbo) בסין וקמפוס Xiangshan של האקדמיה הסינית לאמנות.

וונג מפורסם במשנתו היוצאת נגד מגמת הגלובליזציה שהביאה עימה הרס של כל הישן, המסורתי והעתיק בתרבותו מתוך שאיפה לאוניברסאליות מודרנית ופינוי מקום לחדש שבדרך כלל מגיע בצורה של מבנים גרנדיוזיים במידותיהם ודורסניים ביחסם לסביבה בה הם קמים.

הוא נולד ב-4 בנובמבר 1963 וכבר בתור ילד החל לצייר ולרשום ללא כל לימוד או הכשרה רשמיים. בעוד הוא שואב השראה מאביו, שהיה מוזיקאי במקצועו ונגר חובב, ומאימו שהיתה מורה וספרנית בבית ספר בבייג'ינג, דימיין וונג את עתידו כאמן. אולם כשהוריו החלו ללחוץ עליו לפנות לכיוון המדעים וההנדסה, החליט שתהיה זו פשרה נכונה וטובה לבחור בלימודי ארכיטקטורה אותם סיים ב1985 ומייד אחר כך את התואר השני בתחום בשנת 1988.

עם סיום לימודיו, החליט שו לעבור לעיר האנגז'ו וזאת בשל נופיה הטבעיים של העיר ומסורת האמנות עתיקת היומין שלה. הוא עבד באקדמיה לאמנות  Zhejiang שהיא כיום, האקדמיה הסינית לאמנות, וכבר ב-1990 השלים את עבודתו הראשונה – מרכז נוער בעיר הקטנה Haining שליד האנגז'ו.

בשנת 1997 פותח וונג – אדריכל, סופר ואינטלקטואל – את משרדו בהאנגז'ו ביחד עם אשתו, Lu Wenyu, אדריכלית גם היא. שם המשרד – The Amateur Architecture Studio – נבחר באופן מאוד מודע ולא מקרי. וונג מסביר באחד מראיונותיו כי "הגישה של המשרד, היא קודם כל לחקור את המשמעות הקריטית של המבנה". מבחינתו, "כל פעולת בניה ללא התחשבות מקיפה תהיה חסרת משמעות". עמדתו יוצאת נגד הארכיטקטורה "חסרת הנשמה" שהחלה נהוגה ברחבי סין ושפילסה את הדרך לקראת ההרס רחב ההיקף שנעשה בשכונות ישנות על מנת לפנות מקום לקראת פרויקטים חדשים וגדולים שאינם מכבדים בשום צורה את הסביבה בה קמו. ובשם שנבחר ניסו הזוג שו לבטא את הספונטניות ומימד ההתנסות שבעבודתם. כשוונג אומר שהוא בונה בית ולא בניין הוא מתכוון לכך שהוא יוצר דבר שקרוב יותר לחיים הפשוטים והיומיומיים בניגוד לבניה החדשה והמונומנטלית.

וונג הצטרף לצוות המרצים של האקדמיה הסינית לאמנות בשנת 2000 כפרופסור והפך לראש המחלקה לארכי' ב2003. ב2007 מונה להיות דיקן בית הספר לארכיטקטורה.

האדריכל בן 49 בנה מוניטין של עבודות ופרויקטים הקושרים בצורה עמוקה מסורות של המורשת התרבותית הנרחבת של סין עם טכניקות בנייה עכשוויות. הארכיטקטורה של וואנג נמנעת מייצור בזבזני וסוליפסיסטי של בני דורו, ובמקום זאת, שואפת לקשר עם הסביבה המקומית והתרבותית אשר ממנה הוא מקבל את השראתו.
"בעידן בו המטרה היא להציע סגנון יחודי ואינדיבידואלי, שו החליט להתרחק מהזכות הזו. באופן אירוני, שיטתו לחבר בין המודרני למסורתי, בין העדכני לתרבותי, במיזוג מושלם, הפכה את עבודתו של שו לכזו המגדירה את עצמה. עבודתו משלבת חיבורים חדשניים של חומרים ואיכות שמקורה בפרופורציות ומידות מסורתיות".

אוסף היצירות של הסטודיו נע בין מבנים בקנה מידה גדול וקטן עם תכניות מגוונות הכוללות מוזיאונים, מתחמי מגורים, מבני מכללות ווילות. במקרה של מוזיאון נינגבו לאמנות בת זמננו, ניסה וונג לעורר מחדש את החיים שהיו בעיר הנמל שבה יושב המוזיאון. המוזיאון, שבבנייתו שולבו חומרים אדריכליים ממוחזרים מהאיזור, הוא מבנה יחודי שעל אף הרושם שמשאירה חיצוניותו, הוא אפילו מרגש יותר כשחווים אותו מבפנים. המוזיאון הוא אייקון אורבני, מאגר הסטורי ואתר בו המבקר הוא בעדיפות ראשונה.

יכולות המשולבות של וונג כאדריכל וכאמן באות לידי ביטוי בין השאר במחזור של חומרים. כך למשל הוא השתמש ב-2 מיליון רעפים עתיקים לחיפוי של בניינים בקמפוס Xiangshan של האקדמיה הסינית לאמנות שתכנן בהאנגז'ו. הרעפים נלקחו מבתים מסורתיים שעברו הריסה. "היכן שמסתכלים", אומר וונג, "לאף אחד לא אכפת מהחומרים. כולם רוצים בניינים חדשים, דברים חדשים. אני חושב שהחומר הוא לא רק הדבר עצמו ככלי או אמצעי אלא דבר המחזיק בתוכו התנסויות של אנשים, זכרון, חויה ודברים רבים. כך שלדעתי זהו תפקידו של האדריכל לעשות עם זה משהו".

בשנת 2000 תכנן וונג את הספריה של מכללת וונזנג (Wenzheng College) באוניברסיטת סוצ'או (Soochow University) ובזכותה קיבל את פרס האמנות בארכיטקטורה של סין בשנת 2004. בפרוייקט זה ניסה וונג לדמות את הארכיטקטורה ליצירה של גן סיני. וונג מביא לידי ביטוי כבוד רב לסביבה ולמסורת של Suzhou, העיר בה נמצאת האוניברסיטה ומפורסמת בזכות גניה, על ידי יצירת מבנה המצמצם את הפרעתו עד המינימום – כמעט חצי מהבניין נמצא מתחת לפני האדמה.
פרס פריצקר הוא למעשה הפוליצר של עולם הארכיטקטורה. הוא הוקם לראשונה בשנת 1979 על ידי הזוג ג'יי וסינדי פריצקר וכולל מענק של 100,000 דולר ומדליית ברונזה. מדי שנה נבחר כזוכה אדריכל בן זמננו ש"תרם באופן משמעותי לאנושות ולסביבה הבנויה".

כייתו של וונג בפרס פריצקר הפכה אותו לא רק לאזרח הסיני הראשון שזוכה למעמד אלא גם הרביעי הצעיר ביותר. חבר השופטים, שכלל את האדריכלית זאהה חדיד, זוכת פרס פריצקר בשנת 2004, ושופט בית המשפט העליון האמריקאי, סטיבן בראייר, הדגיש את יכולתו הייחודית של וונג לעורר את העבר מבלי לעשות קישור ישיר ומובן מאליו להיסטוריה.
בסופו של דבר, עיסוקו של וונג בשאלת יחסו של ההווה לעבר הוא אקטואלי וזאת מפני שתהליך האורבניזציה בסין נתן במה לדיון בשאלה אם ארכיטקטורה צריכה להיות מעוגנת במסורת או שעליה להסתכל אך ורק קדימה ולשכוח לחלוטין מהעבר. חבר השופטים של פרס פריצקר קבע כי בעבודתו, מצליח וונג להתעלות מעל הדיון הזה ולספק לנו ארכיטקטורה שהיא חסרת זמן, מעוגנת היטב בקונטקסט מתוכו היא צומחת ועדיין אוניברסאלית.

לדידו של וונג, גישתו לעיצוב היא כמו זו של צייר סיני – הוא לומד את המקום בין אם מדובר בעיר, עמק או הר במשך כשבוע עד שהעיצוב מתגבש במוחו. כך הוא מתאר את תהליך היצירה בתכנון המוזיאון ההיסטורי בנינגבו: באחד הלילות וונג לא הצליח להירדם. הוא קם ממיטתו והחל לצייר עם עפרון את המבנה, גודל החללים, מיקום הכניסה ועוד פרטים.
"ואז", הוא אומר, "שתיתי תה".