ספר ילדים של מרים שטקליס היה ועדיין חגיגה לספרות הילדים. נוסיף פרט חשוב –  הספר הופיע לראשונה ב- 1944 בתוספת איוריה הקלאסיים של צילה בינדר, לכן הופעתו המחודשת עם איוריה של בתיה קולטון, מדגישה איכותו של הטכסט, הרלוונטיות הקלאסית של תכניו ואהבת הקוראים את ה"מה" ואת ה"איך" בסיפורי מרים שטקליס.

ילד הקורא את הספר "ממריא" בכנפי הדמיון, ולמרות זאת כמעט כל נושא מעוגן במציאות, בעיקר במציאות ילדית, דוגמת אותה בובה "המרוטה" – "אלישבע הבובה מסכנה מאוד: אפה שבור, ורגלה השמאלית נעלמה ואיננה, ושערותיה נשרו כליל, והיא קרחת, כל כך קרחת, המסכנה!" (מתוך עמוד 7) זוכרים סיפור "הדב"  אשר מרוב אמבטיות "התמרט" כולו עד שאיים לעזוב לארץ ?.. והשיר על אלישבע הבובה? זאת אותה בובה שבספר. ההקשרים בין יצירותיה של שטקליס מעמיקים תכניהן, כמובן.

המבוגר הקורא בספר אף הוא מוצא התייחסויות שיכול להזדהות איתם. יופין של התייחסויות אלו הוא בעטיפת ההומור ,כאילו, הילדית שלהם – "אוי מסכנה, מסכנה!" נאנח גם הכלבלב, "זנבי כואב עלי! ומה אפשר לעשות? הלא מוכרחים לעשות משהו ולעזור לה!" "כן, כן," אמר מוץ-חתלתול, "זנבך כואב עליך! ורותי? מה כואב לה? הלא היא אמא של אלישבע! מיאו, מיאו, כל זה מפני שזנבות אין להם." "מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם הלבבות." "הו הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!" (מתוך עמודים 7-8)

מרים שטקליס יודעת לכתוב לילדים ועבורם, וזאת רק אחת מאיכויות ספריה. לדוגמא, שלוש הדמויות הנוספות, מלבד הילד דני, קוץ הדובון, רוץ הכלב ומווץ החתול, וכמובן גם הבובה אלישבע, מלבישים תפאורת חדרו של ילד. שמותיהן של הדמויות מאד! קליטים – קוץ, מוץ ורוץ – ובכך גם מקרבים הילדים בקלות למסופר. כמובן שבשמותיהם של הדב, הכלב והחתול גם טמונים משחקי מילים מופלאים בפשטותם.

רעיון הספר – המסע אל ארץ הבובות, המסע אל האי "אולי", הוא רעיון כובש:

א. מפני שבמסע עשויים לקרות דברים שונים וכך עשויה העלילה להתגלגל ו"לתפוח",
ב. המסע שעיקרו להיטיב עם אחת הדמויות – הבובה אלישבע – טומן בחובו המתח של הצלחת המסע עד הצלחת משימתו,
ג. המסע אל האי "אולי" הוא ללא ספק קריצה למבוגר היודע שתחילת המסע עם תקווה וההמשך?… ההמשך יאמר מהו.
ד. יופיו של המסע גם מסתורין שבו – גבולותיו הלא ידועים, מלבד תחילת דרכו – חדרו של דני.

צוות "חפצים" ממליץ:

"קוץ," שאל דני, "הגד נא, בבקשה, לאן זה נוסעים אנחנו? איפה היא ארץ הבובות?" "אוי, דני, דני!" נאנח הדובון, "ארץ הבובות רחוקה מפה, רחוקה-רחוקה-רחוקה! ואם תאמר עשר פעמים רחוקה, ואם תאמרמאה פעם – עוד לא תדע כמה היא רחוקה מפה. שוכנת היא באי, והאי שמו אולי. והאי אולי הוא אי בודד בלב האוקינוס. והאוקינוס הוא גדול מאוד. אם תסע ימים על ימים ושנים על שנים – לא תעבור את האוקינוס. מסופקני בכלל אם יש לו חופים, לאוקינוס זה. ורק הלויתן הזקן הגר בבית הבדולח שלו במעמקים הירוקים הקרירי, רק הוא לבדו מוצא את דרכו במצולות המים הרבים. ורק הוא לבדו יודע את הדרך אל האי אולי." (מתוך עמודים 13-14)

לאורך כל הסיפור מרים שטקליס כותבת לילדים ומעמיקה עומק למבוגרים. זאת גדולה אחת נוספת שהפכה מעמדה של מרים שטקליס לכותבת ספרי ילדים כה בכירה ומוערכת.

המעברים בין המציאות לדמיון– המכונית האדומה על אצטבת חדרו של דני ההופכת בן רגע למכונית בה נוסעים חמשת הגיבורים מומחשת בצורה נפלאה באיוריה של בתיה קולטון. רגע רואים את המכונית על האצטבה ורגע נמצאים במסע במכונית בדרך פתלתלה בין הרים וגאיות ועצים בליל עם ירח.

ההרפתקאות בדרך אל האי אולי רבות, מפתיעות ומרתקות עבור ילד. העושר התוכני מתורגם לאיורים נאיביים ויפיפיים ברמת אמנות האיור.

אחד המאפיינים של הטכסט הוא גם שילוב שירים המדגישים רעיונות מסוימים.
כוחו של השיר הקצר והמחורז שהוא מטביע תבנית אשר קל לזוכרוה– הסטקטו של השיר מצעיד הקורא הצעיר ביתר קלות עם העלילה :

"רותי, אמרתי לה, רותי,

את ילדה רעה מאוד.
כך לחשתי לה בסוד.
אלישבע מסכנה
שוב איננה ישנה!

מתאוננת, נאנחת
על שבראשה קרחת,
והלילה היא בכתה,
מר בכתה על קרחתה!"

(מתוך עמוד 9)

"ארבעה לי גלגלים,
עגולים, מתגלגלים,
גל-גל-גלגלי,
גלגלי שלי, קלי –
גל-גל-גלגלי –
עד בלי די!

שני סוסי לי אבירים,
דהרנים לי כבירים,
סוס-סוס-סוס-סוסי,
גול-גול-גול-גולי,
גלגל שלי, קלי –
עד בלי די!

והדוכן מוכן.
וביד שוט לי אחד –
דיו!"

(מתוך עמוד 42)

החיבור בין סופרת ילדים כמרים שטקליס למאיירת ברמתה של בתי קולטון הוא מופלא. שימו לב לעמודים הראשונים והחרונים, מיד אחרי פתיחת הספר ובסיומו – שני עמודים רק מאוירים – הים האינסופי התכלת עם הגלים הלבנים ומלח קטן המכוון תנועה על אי קטן – הילד הקורא וגם המבוגר הקורא לילד כבר טובלים ומעמיקים בסיפור הדמיוני העומד להיפתח, וכך גם נסגר המעגל בסיומו של הספר…

יופיו של המסע הוא גם בסיומו הטוב, המרפא והמחזיר את גיבוריו בחזרה לחדרו של דני.

ישנם כיום המקישים ומקשרים הופעת הספר לראשונה ב- 1944 לעובדת המסע להקמת מדינת ישראל, אשר באותם הזמנים הייתה כמו המסע לאי "אולי". גם אם ההקשר הינו בדיעבד, הדגש על מסעות הנראים דמיוניים ורבים בהם הקשיים, ראויים להתקיים כי גם ה"אולי" לעיתים יכולים לרקום עור וגידים.

לא אוכל שלא להתייחס לאחד האיורים היפיפיים בספר, והמעלים חיוך – הכוכבים-הדיילות המכוונים התנועה בשמים, ואשר "קיבלו את הנוסעים בסבר פנים יפות"… לאיור זה נוכל לומר – "המודרניזציה" של התוכן.