כתב – יוסי גולדברג

השנה ימלאו 135 שנה לנווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו שהוקמה על החולות בשנת 1887. בסוף שנת 2021 צוינו במספר אירועים מלאת 150 שנה לעלייתם של בני הזוג רחל לאה וזרח ברנט לארץ ישראל – בני הזוג שיסדו את שכונת נווה שלום בשנת 1890 – השכונה היהודית השנייה מחוץ ליפו. שתי השכונות שהוקמו בימי העלייה הראשונה, משכו אליהן גם את עולי העלייה השנייה, והפכו למוקד בו התעצבו פנים שונות של התרבות העברית ממש מתוך החול, כהגדרתה של פרופ' נורית גוברין.

זוהי הזדמנות נפלאה להאיר זווית אחרת וייחודית בהיסטוריה של העיר תל-אביב יפו – הזווית הנשית בסיפורן של השכונות הראשונות.

ווינסטון צ'רצ'יל מצוטט כמי שאמר פעם, "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי מפני שאני מתכוון לכתוב אותה". הסיפור הלאומי בכלל וההיסטוריה של ההתיישבות בארץ-ישראל מאז סוף המאה ה-19 נכתבו לאורך שנים על ידי גברים ולכן נתפסו לאורך השנים כמעשה גברי. סיפוריהן של הנשים נפקד מהסיפור הלאומי. ניתן לומר כי ההיסטוריה (history) הייתה למעשה רק his story ולא her story.

לרוב רק הגברים התקבעו בזיכרון הקולקטיבי כמייסדי המושבות והשכונות. אחת הדרכים "להיכנס" להיסטוריה היא באמצעות שמות רחובות. זהו כלי הנצחה חשוב המשקף את ההעדפות התרבותיות ואת יחסי הכוחות הפוליטיים בכל יישוב.

זרח ברנט (המוכר מהבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהר לב, ז"ל) מונצח מזה עשרות שנים ברחוב הקרוי על שמו בשכונת נווה שלום, ללא רעייתו. האם זוגתו רחל לאה לא נטלה חלק בהתמודדות עם הקשיים הרבים בשכונות ובמושבה אותן ייסדו? במאה שערים מחוץ לחומות העיר העתיקה, במושבה פתח תקווה בלב הביצות והשממה, או בשכונת נווה שלום בה התגוררו בהתחלה לבדם?

רק בשנים האחרונות החלה עיריית תל אביב–יפו להנציח את מייסדי העיר בקריאת שמות רחובות על שם שני בני הזוג. אולם, מתברר כי רוחות של שינוי הופיעו כבר לפני 100 שנים דווקא אצל בני הזוג ברנט, בעלי אורח החיים האורתודוכסי. בשנת 1921 שיגרו בני הזוג ברנט הזמנה לחג היובל לרגל עלייתם לארץ-ישראל בה שניהם יחד מוצגים כמייסדים – חולמים ובונים ממש! ההזמנה מסתיימת במילים "נתפלל לאל עליון אשר גמלנו, כשם שזכינו להשתתף ולראות בבניין ארצנו בתחילתה כן נזכה לראות בשוב ה' את שיבת ציון ובשכלול ארצנו…".

האם היתה זאת תוצאתה של שיחה, המוזכרת בזיכרונות אחד מאנשי העלייה הראשונה, בה זרח ברנט ספק התריס ספק לעג לרעייתו? ברנט העיר, בהתייחס גם לרעייתו שהייתה ילידת לונדון ובת למשפחה אמידה, כי העלייה לארץ-ישראל הייתה קשה לנשי הכרכים הגדולים, כי קשה היה להן "להיפרד מהתיאטרים והקונצרטים".

רחל לאה לא טמנה ידה בצלחת והזכירה לבעלה את ימי הראשית במושבה בפתח-תקווה כאשר זרח נסע ללונדון להביא עוד כסף על מנת להמשיך בהשקעות במפעל ההתיישבות (אחת מחמש עשרה נסיעות כאלה). באותה השבת, כשהמושבה אוימה על ידי ערבים, רחל לאה הייתה זו שנחלצה להגן על ילדיה הקטנים מולם, בעוד ברנט ישב לשולחן השבת בלונדון והתענג על זמירות השבת…

בית משפחת ברנט (הבניין עם המרפסות) ולידו ישיבת אור זורח שהוקמה על ידי ברנט בנווה שלום (כיום חלק מנווה צדק). עיבוד מתצלום היסטורי CGI אוסף מיכאל ברנט.

בזיכרונותיו הקצרים שפורסמו בערוב ימיו, תיאר זרח ברנט את יוזמת רעייתו רחל לבניית בית המדרש 'שונה הלכות' בנווה שלום, (מקומו היה ברחוב שמרלינג כיום). עוד ציין את פעילותם בתחום שהיה מזוהה מסורתית עם הנשים בקהילה היהודית – "… בכל מפעלי החסד והצדקה שהקימותי ושהשתתפתי בהם היו ידה וליבה  של רעייתי משותפים, ולפעמים גם המניעים העיקריים לזה". ברנט סיים את הפרק בזיכרונותיו בפנייה למי שהוקירו אותו על פעולותיו בהכרזה "שלי – שלה!". הֵד למה שאמר ר' עקיבא לתלמידיו הרבים על רעייתו רחל, על פי התלמוד.

גלויה המציגה את רחוב נווה שלום, ראשית המאה ה-20 (?), אוסף האחים אליהו (מתוך ויקיפדיה).

שנים מאוחר יותר בתקופת המנדט התלונן אחד מעוברי האורח במכתב לרבנות הראשית, ואשר התגלה בארכיון העירוני, על המציאות החברתית הקשה אליה הגיעו נשים מנווה שלום, בקו התפר עם שכונותיה הערביות של יפו. הרחובות וולוז'ין וברנט, הוא כתב, מלאו ב"בתי בושות שיש ביניהם הרבה יהודיות הגרות שמה יחד עם בעליהם וילדיהם וערבים נכנסים ובאים" (אליהן).

נשים בשתי השכונות הטביעו חותמן על תהליך התגבשות והתמסדות היצירה התרבותית העברית החדשה ביפו, שהייתה המרכז של היישוב העברי בארץ.

ליזה וארון, 13.5.1918 – צילום מאלבום יצחק בן צבי / יד בן צבי

הסיפור מאחורי הצילום:

לאחרונה עשינו ניסיון לאמת האם הצילום הזה הוא אכן של ליזה וארון, השחקנית. עובדת הארכיון חזרה אל הצילום המקורי וגילתה בצידו האחורי הקדשה ביידיש לבן צבי בניו-יורק מה-13 במאי 1918 בחתימת ליזה וארון. חלקי התצרף (פאזל) התחברו היטב. ליזה וארון עזבה את הארץ והגיע לארצות הברית והופיע בתיאטרון היידיש כך יכלה לכתוב הקדשה זו. בן צבי שעלה לארץ בשנת 1907 וגורש ממנה עם דוד בן גוריון על ידי התורכים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הם הגיעו לארצות הברית שם הקימו את תנועת 'החלוץ' בארצות הברית ושבו לארץ בשנת בשנת 1918 במסגרת הגדוד העברי. נראה כי בן צבי הכיר את וארון עוד מזמן שהותה בארץ. בכתבה עיתונאית משנת 1972 לאחר ששבה לארץ מופיע תצלום זה.

חותם הראשוניות טבוע על התגלית הראשונה של התיאטרון העברי ואולי הדיווה הראשונה בו – לאה (ליזה) וארון. עובדה מעניינת היא שגם בתיאטרון היהודי במזרח אירופה שהחל לפרוח בסוף המאה ה-19 וגם בתיאטרון שהתפתח בארץ-ישראל  בראשית המאה ה-20, וכן בתיאטרון הבימה הדמויות שכיכבו והיו הנערצות ביותר היו דווקא נשים!  וארון, ילידת ירושלים, הייתה בת למשפחה ספרדית שנדדה לקפריסין ולמצרים. במצרים וארון ברחה מבית הוריה כשהייתה בת 16, ושיחקה על במת התיאטרון בלהקת חובבים יוצאי רוסיה ומפיהם למדה יידיש. וארון שוכנעה להגיע לארץ ולהצטרף ל'אגודת חובבי הבמה העברית'. האגודה שבין מייסדיה בשנת 1905 היו מנחם גנסין, (לימים מייסד תיאטרון 'הבימה'), וכן העלמות דבורה בארון, לינה קרשבסקי, רבקה פפר, יהודית הררי ועוד.

הופעתה הראשונה של העלמה וארון עם הלהקה, הייתה בשנת 1910 באולם בית הספר לבנות בנווה צדק. אף שלא ידעה בכלל עברית, הוכתרה כ"ככב חדש" [כך!] בעיתון החרות הירושלמי. הקהל נשבה בקסמי המשחק של וארון. עמיאל, מבקר התיאטרון של העיתון תיאר אותה:

…" כשהופיעה על הבמה מלא האולם כבודה. מיד קסמה את כל העולם. וכלם הרגישו, כי איזה כח כביר טמיר ונעלם, בלתי־שכיח עומד לפניהם…"

יוסף חיים ברנר היה בין המתנדבים ללמדה עברית. הוא תרגם מחזות בהם שיחקה וכתב כי הכישרון שלה הוא "מתת אלוהים ליחידי סגולה". בעיות שכר, קנאת שחקניות אחרות בתפקידים שקיבלה בלהקה, והבטחות שפיזרו סוכנים על סיכויי הצלחתה בחו"ל הביאו לעזיבתה לפאריס ולהיעלמותה. מאוחר יותר היגרה לארצות הברית, הופיעה שם על במות תאטרוני יידיש ושבה לארץ בערוב ימיה.

פרק חשוב בתולדות הספרות העברית כתבה דבורה בארון, שהתגוררה בנווה צדק. בארון נחשבת הסופרת העברייה הראשונה, שיצירותיה נכנסו לקנון הספרות העברית. היא הייתה בתו של רב שנמנתה על ה'נשים החדשות' והמשוחררות, ועוררה התלהבות רבה מיד עם פרסום סיפורים ראשונים פרי עטה במזרח אירופה. בשנת 1910 עלתה לארץ, בת 23 ושמה כבר הולך לפניה, ולפי פרופ' גוברין הרשימה בארץ בהופעתה המלכותית והאגדית. הסופר יוסף חיים ברנר, כנראה התרשם פחות וכתב עליה לאחר מפגש אקראי ש"היא אומללה כמו כולנו!". מיד לאחר עלייתה התקבלה למשרת עורכת המדור הספרותי במערכת 'הפועל הצעיר'.

מעמדה של דבורה בארון כסופרת בקהיליית הסופרים הגברית שפעלה אז בארץ היה מובטח והיא השתלבה במהירות במרכז העשייה הספרותית והציבורית. לצד עבודת העריכה המשיכה בכתיבת סיפוריה גם בארץ וזכתה לא פעם לביקורת על התוכן ה'גלותי' שלהם. לימים היא השתמשה בכינוי 'סמרטוטים' לסיפורים שכתבה במזרח אירופה ובשנותיה הראשונות בארץ. בסיפורים אלו הובעה מחאה פמיניסטית חריפה וביקורת חברתית.

בראש מערכת 'הפועל הצעיר' עמד יוסף אהרונוביץ'. זיכרונות של בן התקופה מתארים אותו מחזר אחרי דבורה בארון ומביא לה פרחים. אולי מפני שלא עמדו מול הסובבים אותם שסימנו אותם כזוג. דבורה ויוסף נישאו שנה אחרי עלייתה לארץ. המשורר יעקב פיכמן תיאר אותה יושבת בביתם בנווה צדק, לבושה חולצה אוקראינית ועסוקה במעשה רקמה עם "יופי של אצילות".

חינוכה של דבורה בארון בעיירת הולדתה היה יוצא דופן. בנות לרוב למדו בחברה המסורתית היהודית של סוף המאה ה-19 רק מספר שנים. אביה, רב העיירה, אפשר לה לשבת בעזרת הנשים ולשמוע את מה שלימד את הבנים והגברים. גם בשכונותיה של יפו באותן השנים התחוללו שתי מהפכות בתחום החינוך. האחת התבטאה בצמיחתו של החינוך העברי עם ייסוד בית ספר עברי (השני אחרי ראשון לציון) ביפו בשנת 1888, על ידי ישראל בלקינד.

חידוש הנוסף היה שבית הספר נועד לשני המינים (בהפרדה). בית הספר נסגר כעבור שנתיים בשל בעיות מימון.  אז הועלה הרעיון לגייס את הגוף הפילנתרופי 'כל ישראל חברים' ((Alliance Israélite Universelle) שהקים את רשת בתי הספר ברחבי האימפריה העות'מאנית תחת שמה. מטרה נוספת הייתה לשלב את העדות היהודיות זו בזו, כפי שכתב יהודה לייב ביינשטוק:

"עכשיו אין בנות השפניולים [יהודיות ספרדיות] לומדות כלום … זוהי הסיבה העיקרית שהיהודים [הכווה לאשכנזים] שלנו מסרבים לישא שפניוליות. ואילו התחתנות זו רצויה מאד בשביל עתידם של היהודים — השפניוליות אוהבות עבודה, בריאות, וישרות עד מאד". מתוך מה שלא נאמר ניתן לאפיין גם את בנות האשכנזים….

בבתי הספר לא הייתה כוונה להכשיר תלמידות מלומדות אלא להכשירן לתפקידיהן כנשים וכאימהות. בתי הספר לבנים ולבנות התנהלו במימון המשותף של חובבי ציון וחברת כל ישראל חברים והיו לדגל החינוך העברי בארץ.

בשנת 1902, אחרי עשור של ניהול משותף עתיר משברים בשל התפיסות השונות הוחלט לשייך כל בית ספר לגוף המממן. חובבי ציון הסתפקו בבית הספר לבנות, וגרסו כי בעוד חינוך הבנים נפגש במעצורים שונים בעיר, לא היה מעצור לחנך את הבנות ברוח התנועה הציונית מהצד האחד. מצד שני הכירו חובבי ציון בהשפעת הבנות על חינוך הדור הבא. סוף סוף נמצא לנשים תפקיד בתהליך בניית הלאום, בעוד המונחים נותרו גבריים ולוחמניים:

"לזיין מחנה של נשים עבריות בדרך הרצויה לנו [לחובבי ציון] ולשלחן לפנינו אל המערכה, שיהיו הן נלחמות בעד קיום עמנו, רוחו ולשונו".

יוסי גולדברג, מדריך, נענה לבקשת המערכת, להדריך טיול בעקבות נשים ביפו .

הנושא: נשים עלייך יפו…

נסייר ביפו העתיקה וסביב כיכר השעון אבל מזווית שונה – הזווית הנשית.

נספר על הנשים שהיה להן חלק בהיסטוריה של העיר עתיקת היומין: אנדרומדה היפה, הנס שנעשה לצביה, הארכיאולוגית הראשונה בארץ-ישראל. נגלה כיצד חוו נשים את הירידה בנמל יפו ומה עשו נשים ספק לבושות ספק מגלות ירכיים בבתים הוורודים שליד החוף… עוד נספר על 'סרוריכה' בעלת הפונדק ש'היתה הגבר בבית' ועל פמיניסטית שיסדה גימנסיה.

כולל טעימה מתוקה בשוק הפשפשים.

הסיור יתקיים ביום שישי ב-25  בפברואר 2022, בין השעות 12:00-09:30.

במחיר מיוחד לחברי/ לקוראי האתר (כאמור תגדירי איך שאתם נוהגים)

המחיר 70 ש"ח למשתתף במקום 90 ש"ח.

להרשמה יש ללחוץ על הקישור  –  https://bit.ly/3ApnWDW

יוסי גולדברג, סיורי איכות בתל-אביב – יפו

www.yossigoldberg.co.il

yossi_go@yahoo.com

050-7705443

מקורות:

– אלבוים-דרור רחל, החינוך העברי בארץ-ישראל

– גוברין נורית, המחצית הראשונה: דבורה בארון חייה ויצירתה

– הלוי שחטר יהודה, זכרונות ר' זרח ברנט ממייסדי פתח תקוה ובונה נווה שלום

– קופר וייל יהודית, הבתים נדמו להיכלות: סיפורה של נווה צדק