בשולי הסלעים הסדוקים והשבורים של הבקע הורי-אפריקאי ניצב הר סדום – גופו מלח אפור, נוצץ וגבישי, וראשו מכוסה בחצצים, חול, גירים וחרסיות.

// ספי בן יוסף

כשהייתי זאטוט לקח אותי הדוד שלי בפורים, לטיול של עובדי 'בנק לאומי' לסדום. כנראה שהטיול הזה היה קשור לפעולת מימון כלשהי למפעלי ים המלח, שאז עוד היו צעירים למדי, כי במעומעם, מבעד לערפל הדור שחלף מאז, עולים בי זכרונות כתמונות שחור לבן; ארובות, עשן מבהיל, טעם וריח של מלח מר באוויר ונאומים משעממים.
דרך עפר שחורה ומרסקת עצמות טלטלה את האוטובוס על פניה ואני סבלתי מבחילה נוראית. רציתי שהסיוט הזה ייגמר וכלל לא עניין אותי שאנשים ירדו ועלו לאוטובוס עם גושים אפורים, ליקקו אותם בזהירות והתפעלו מכך שהם מרים.

שנים רבות אחרי פורים ההוא הבנתי, שלא היתה זו זו דרך, אלא פס אפור של מלח טבעי בין ההר ובין הים, אשר אז עוד היה קיים באופן טבעי, ושמקור הגושים האפורים והמרים הוא בטור הגבעות הנמוכות, שמתנשא לאורך מה שהיה פעם חופו הדרומי של ים המלח. היום המים שם הם רק בבריכות של מפעלי סדום; הים עצמו יבש ואיננו כבר מזמן וחופו הדרומי עובר מול מצדה, הרבה צפונה לסדום.

לימים מצאתי עצמי "חורש" את שבילי ההר, מוליך אנשים בנקיקיו, משתלשל אל ארובות וזוחל על גחון במערותיו, כאילו אין יותר מענג משריטות מלאות במלח ומאבק מר שסותם את כל נקבי הגוף, כולל אלו שבתוכו.

היום, מטעמים של כס"תח, אסרו רשות הטבע והגנים, שהשימו עצמם אחראים על בריאות הציבור, אם העז זה וחרג מד' אמות שלו ויצא לטייל, ומפעלי ים המלח – שההר נמצא בתחום הזכיון שלהם – להשתלשל בחבלים אל ארובותיו ופיריו, ובוודאי שלא לזחול בארמונות המלח המופלאים, שהם המערות הנודעות שלו : מערת הקולונל, מערת סדום, מערת ארובותיים, מערת מלח"ם וכיו"ב. היכלות ירקרקים ואפורים, נוצצים באור השמש, אם חדר אליהן דרך הארובות, או בוהקים בברק הפנסים והנרות; נטיפים וזקיפים של מלח, שיצרו מסכים בוהקים כשלג באפלה הסמיכה במחילות בטן ההר, מפגשים מבהילים ואקראיים עם דרבן, שאיווה למשכן את המערה ועשה את כל דרכו הבלתי צפוייה מגינות הירק של נאות הכיכר (או פשוט, השד יודע מהיכן הגיע היצור "המבהיל" הזה אל עמקה של מערת סדום, עוד בשנות השמונים של המאה שעברה ….. ), כל אלו נחלת העבר והחפץ לתור את צפונותיו של ההר, רשאי לעשות זאת על פניו המחוטטים חוואר ואבק, מלח וחצצים אפורים, או להסתכן בעבריינות לכאורה ולבוא אצל המקומות, שיש עליהם שלט האוסר כניסה מטעם מציב השלט, ודי לחכימא …..

סיפור לידתו של ההר הזה, שהוא מחדר – בלשון מקצועית, כלומר: באטוליט – של מלח, הוא סיפורה של הרפתקאה גיאולוגית, אשר שותפים לה זעזועי השבר הסורי-אפריקאי אשר העמיקו את מצעו של העמק לכדי 800 מ' מתחת לפני הים, החדירה המופלאה של הים התיכון אל העמק הזה, כמו פיורד ענק – מפרץ סדום, חסימתו של הפיורד והפיכת כל העמק לאגם גדול – ימת עמורה, האקלים שהשתנה בארץ וגרם ימה הזו להתמתק ולהתמלח חליפות, להתרחב ולהתכווץ לסרוגין, עד שלפני כ – 20000 שנה נעלמה הימה הזו (ואז היה שמה "ימת הלשון") ונותר רק "ממזרם" הקטן והמלוח של כל גופי המים הקדומים האלה, הוא ים המלח, שמתכולת המינרלים במימיו מתפעלים מדענים ואנשי תעשייה, רופאים ואנשי תיירות, אבל גם סיפורים של רוע ובהלה סופרו במים הכבדים האלה, כמו למשל, בשנת 1540 הסתובב שוויצרי אחד בשם שְׁטוּמְפְּ באיזור ים המלח והוציא ספר מסות אדיר מימדים, וכה כתב על ים המלח: "ים המלח נקרא גם ים האספלט וים סדום, משום ששום דבר לא חי בו וגם המים עומדים ללא נוע והרוח לא יכולה להזיז אותם. הוא נקרא גם ים האספלט בגלל הזפת שנקרא אספלטום שהמים מפרישים, והוא זה שעושה את המים לקשים וסמיכים כך ששום עצם לא יכול לשקוע לתחתית ככל שיהיה כבד. גם שום אניה לא יכולה לנוע בו ואם אדם נכנס לתוכו והמים מגיעים למתניו, המים זורקים אותו למעלה שלא יוכל להמשיך ללכת במים. הזפת מפעפעת מן הקרקע כאילו שאש חמה מזרימה אותה ועל הים הזה יש תמיד אד שחור המחליד את כל המתכות, ככל שלא תהיה זו מלוטשת יפה. אם הולכת רוח לא יכול איש להשאר שם בגלל הטעם הרע והסרחון. על יד הים צומחים עצים יפים עם פירות יפים אבל אם חותכים את הפירות, הם מלאים טינופת ואפר וסרחון.

צוות "חפצים" ממליץ:

עד שפנו העידנים כה וכה, הצטברו מלחים ומינרלים שונים בקרקעית הבור העצום הזה, והיות שמלח מתנהג בפראות כאשר לוחצים עליו, מצא גוש מלח אחד, מני עשרות על קרקעית ים המלח, את דרכו כלפי מעלה, בשולי הסלעים הסדוקים ושבורים של הבקע הסורי-אפריקאי.

עלה אותו גוש, אשר ברור כבר לכל כי הוא הוא הר סדום, אל פני השטח; גופו – מלח אפור נוצץ וגבישי, וראשו מכוסה בכל החצצים והחול, הגירים והחרסיות, שגם הם מצטברים על קרקעיות ימים ואגמים, וממילא גם הם שותפים לסיפור.

צילום: ויקיפדיה

כיוון שמלח מומס במים, נוצרו בגוף המלח המערות והמחילות, הארובות והפירים והבורות, שחלק מהם נראה על פני השטח כתהומות גדולים ומייראים. כל החמרים האחרים שהצטברו על גבנוני המלח של ההר, מתנהגים כדרכם שלהם. האחד נסחף ומותיר אחריו בתרונות עמוקים, אלו הנקיקים על גב ההר, הוואדיות המפותלים שעליו והערוצים, אשר בהם גדלים צמחי ההר הקשוחים – מלחית קשקשנית, מלחית אשלגנית ואחרים, נושאי שמות מוזרים לא פחות; אחר מתפרק לפצליו השחוריםוחושף בהם מאובני דגים ואצות, צבים ונחשים; ובאחד נוצרים נקיקי חוואר לבנים ומבהיקים וגבעות דמויות כפתור, אשר מראשיהן נשקפים נופיו המוטרפים של ים המלח – ובמיוחד בשעות אחרי הצהרים ובין השמשות – עטור במדבר יהודה ובהרי מואב, וגם נופיו הפנימיים של ההר – עמקים צרים ומעוקמים דמויי בומראנג, רצועות של סלעים צבעוניים – אדום, לבן, חום, שחור; מעין מהומת סלעים וצבע, שאלו באים בגבולם של אלו ואלו בתחומי האחרים ואין לדעת מהו סלע ומהו צבע והיכן מתחיל הדמיון ומסתיימת המציאות.

כיוון גם, שבתודעת רבים התנחלה הדיעה, כי הר סדום הוא המקום, אשר ממנו ראו בני משפחת לוט הנמלטים את הפיכת ערי הכיכר על שום רשעתם הרבה, מייד נמצא גם הסלע, שנקרא על שמה של אשת לוט, אותה מסכנה, שנכנסה לנצח האנושי מבלי שאף נדע את שמה, בטרם שהפכה לעמוד אבן בלב ההר ועל מדרונו מעל ים המלח.

צילום: ויקיפדיה

איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים מדבר יהודה הדרומי וים המלח (מס' 11). הכניסה להר סדום ברכב אפשרית בקלות מצדו המערבי. שלט הכוונה של "סימון השבילים" ניצב בפתח דרך העפר בדרום ההר, מול הכניסה למפעלי ים המלח. שני שבילי רגל לפחות חוצים את ההר לרחבו. דרך רכב מעפילה עד לפסגתו. אין חציית הר ברכב (כולל לא רכבי שטח), לא לרחבו ולא לארכו !!!

הכנסו לאתר של ספי בכתובת הבאה:
http://www.seffibenjoseph.co.il