חיים כהן, אמן צייר ואיש רוח, מעלה, זיכרונות ומחשבות בפתח ראש השנה ויום כיפור. חיים גדל בבית דתי-מסורתי ומביט על המטענים התרבותיים שלנו מזוויות מגוונות.

//חיים כהן

בראש השנה תשל"ד השתתפתי במקהלת הליווי של קליין, חזן בית הכנסת שלנו, בתפילת "מוסף" של שני ימי החג וביום כיפור שלאחריהם. עד היום, יותר מארבעים שנה אחרי, אני מוצא את עצמי מזמזם לעתים את תפקידי במקהלה כרקע לשירתו הנוגעת של קליין החזן.

 בשנים האחרונות אני חושב גם על המלל שבבסיס המנגינות הללו. לרוב עולה בדעתי תפילת "וּנתְנַּהֶ תּקֶֹף" – שילוב של טקסט מרשים, אינספור לחנים (חלקם עכשוויים) והילה עוצמתית של סיפור הרקע – האגדה (שהדעות על ההיסטוריות שלה חלוקות) על רבי אמנון ממגנצא שנדרש על ידי הגמון כלשהו להמיר את דתו. הוא התמהמה בסירובו, ולאחר שנענש בגופו הגיע בראש השנה לבית הכנסת, אמר את הפיוט הזה, ונפטר. על פניו הסיפור מעלה בעוצמה רבה שאלות של אמונה והקרבה, אך ניתן להבחין כי הוא גם נע בין שתי מערכות משפט – אנושית ואלוהית – שהעלילה הטראגית למעשה אינה מאפשרת ממש להבחין ביניהן.

זו אינה נוסטלגיה. המחשבות הללו מלוות אצלי תמיד בשאלת הרלוונטיות של כל אלה עבורנו היום. אני מהרהר במילות הפתיחה של הפיוט –

, ותְשֵֵׁב עלָיָו ? , ויְכִּוןֹ בְּחסֶֶד כּסְִאֶ ? "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם, וּבו תִנּשָׂאֵ מַלכְוּתֶ בּאֶמֱֶת: אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַ יּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד, וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה…".

החג מתואר כאן כיום של כינון מלכות האל, מלכות שאינה אלא ערכאה משפטית עליונה. כִּבְנֵי ? אלוהים הוא דיין הכותב את גזר דינם של כל "באי עולם" – "… וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶי מָרוןֹ …. וְתִכְתֹּ ב אֶת גְּזַ ר דִּינָם…" . הצמצום הזה של המלוכה האלוהית אל מרחב הנושא אופי משפטי התקבל במעין מובנות מאליה, כחלק מרצף הזמן בו מצוי החג – לאחר אלול, חודש הסליחות, ולפני 'עשרת ימי תשובה', ובעיקר לקראת יום הכיפורים, יום הכרעת הדין.

כשחושבים על כך, זוהי למעשה חריגה מהאפיון המקראי של החג, המתואר כ'יום תרועה': א תַעֲשׂוּ יוםֹ תְּרוּעָה יהְִיהֶ ? "בחַדֶֹשׁ השְַּׁבִיעִי בְּאֶחדָ לחַדֶֹשׁ מִקְרָא קדֶֹשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לכָםֶ. וַ עֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹח" (במדבר כ"ט, א-ו). התרועה היא תרועת ההכרזה על מלכותו של האל, וחלק ניכר מתפילת החג מוקדש לה. ועדיין, זוהי מטפורה המתארת את היחס שבין אלוהים לעולם. או ליתר דיוק, היא מתארת את האופן בו אנו, באי העולם, אמורים לתפוס את נוכחותנו בעולם; אנו נתינים, הנדרשים לאשרר פעם בשנה את מלכות האל. תפילת החג המתארת את הכפיפות הזו מתכתבת אולי עם עולם היחסים הפגאני -'אל' הכנעני מחד ורעמסס המצרי מאידך, הראשון הוא אבי האלים, הבורא, יוצר האדם, והשני הוא המלך בן האנוש העל-אנושי.__

צוות "חפצים" ממליץ:

כוס יין פסים, מארז של 4, 80 ש"ח

גביע מעוטר ניפוח ידני, מארז של 4, 56 ש"ח

כוס יין פסים, מארז של 4, 80 ש"ח

גביע יין מעוטר ניפוח ידני, מארז של 4, 56 ש"ח

אינני מקורי בוודאי בטענה שהמונותיאיזם המקראי מתמקם במרחב הזה שבין תפיסת האלים כהסבר לתופעות העולם ובין הנורמות הפולחניות של העולם הפגאני, אך אני חש כי ההיגיון המשפטי שבאמצעותו הוא מופעל יצר גודש מסוים, שאינו מותיר מקום לאפשרויות אחרות.

ניתן להמחיש זאת באמצעות סיפור עקדת יצחק. הוא נקרא בבתי הכנסת ביום החג השני, בתווך שבין תפילת שחרית לתפילת מוסף . רבות נכתב עליו כסיפור מכונן על אמונה ונכונות להקרבה מוחלטת, וניתן להבחין כי הוא חורג מעבר לכל היגיון משפטי. הקריאה המקבילה ביום החג הראשון מקדימה לסיפור העקדה את ההבטחה האלוהית לאברהם שיצחק ימשיך את שושלתו. העקדה אפוא אינה תולדה של אשמה ואין בה ציפייה לכפרה או להכרעת דין כלשהי. היא מציעה משהו אחר; באמצעות העקדה אברהם חותר תחת התרבות הרווחת בתקופתו. הוא פועל בתוך המערכת הנורמטיבית הזו – המשליטה נורמות של מוות – אך כנגדה. הוא שומע קול המצווה על חיים.

אני שב בזיכרוני אל תפילת מוסף של יום כיפור תשל"ד. אני עדיין שומע את קולו של קליין החזן מהדהד בין כותלי בית הכנסת ההולך ומתרוקן. אני זוכר אותנו, ילדי המקהלה, מנסים לעכל את המחזה הסוריאליסטי הזה, שהיה עבורנו אפילו די משעשע. עוד לא הבנו אז את נוראות המלחמה שתיפתח בצהרי אותו יום נורא ואיום. בדיעבד אני יודע שכל ניסיון לחשב את כלכלת השכר והעונש, האשמה והכפרה, האמונה וההקרבה, נדון לכישלון. רבות כבר נכתב על האטימות והיוהרה שהובילו את האירועים.

"יצחק יצחק", משה גרשוני, 1985

אני מרגיש כי דווקא חג ראש השנה שלפתחו אנו עומדים מאפשר לחשוב על היפוך היחסים
שמטפורת המלוכה מציעה. הרעיון של אשרור המלכות מזמן את האפשרות לדרוש. הוא מעניק
אולי את הכוח לתבוע שינוי היכן ש'מלכות האל' הזו חורגת ממסר החיים שסיפור העקדה, בסופו
של חשבון, מבטא.
חג שמח ושנה טובה.