כתב העת "אודיסאה" הציג, בגיליונו האחרון, מספר 29, שאלה בפני מספר מדענים וחוקרים – "מה מוזר בעיניך?"  

פרופ' מיה בר-הלל, פרופ' אמריטה, החוג לפסיכולוגיה והמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית, השיבה וכתבה :

// יהודית בר

"איני יודעת, תופעת הצחוק מה היא יותר: מוזרה או מצחיקה. שכן צחוק, מוזר ככל שיהיה, הוא גם ממש מצחיק. צאו וראו: בני אדם בכל התרבויות ובכל הגילאים ובכל הזמנים – צוחקים (זוכרים איך צחקה שרה אמנו?). ומה כבר אנו יודעים על הצחוק? מידע אישי אנחנו יודעים מה זה לצחוק, ואנחנו יודעים מה מצחיק (אם כי מחקרים לא לחלוטין תומכים בתשובות המקובלות לשאלה זו). אנחנו יודעים שהצחוק עלול לצאת מכלל שליטה, ושכאשר מתפקעים מצחוק ממושך הוא גם מתיש. אבל המדע בקושי יודע יותר. חוקרי צחוק (שמספרם זעיר) יודעים מקצת מהקורה במוח כשצוחקים, ומהפיזיולוגיה של הצחוק. ובכל אלה אין משום תשובה לשאלה מדוע כאשר משהו מצחיק אותנו, שזוהי תופעה מתחום הנפש, ביטויה הגופני מוזר כל כך. שפתותינו מתרחבות וחושפות את שינינו, קולות משונים הנעים בין נעירה לצהלה להשתנקות בוקעים מגרוננו וטלטלה אוחזות בגופנו. מה קורה כאן, לעזאזל? מדוע "מצחיק" לא נשארת חוויה מנטלית בעיקרה, כמו "מרתק", או "מביך", או "מדכדך"? ואם כבר ביטוי גופני, מדוע איננו צנוע ומינימלי כמו חיוך, לחלוחית בעין, סומק קל, או "עור ברווז", ביטויים מובנים יותר שמלווים אמוציות אחרות? מדוע, בדומה לביטויי פחד (פה יבש, דופק מואץ), או משיכה (עוררות מינית), אין ביטוייו משרתים בעליל מטרות הישרדותיות של החווים אותו? מה העניין הזה עם הצחוק, שהוא עוצמתי וסוחף כול כמו אביונה, ואין שום קשר ברור לבין ביטוייו ההתנהגותיים התמוהים לחוויה הנפשית? מוזר, מוזר מאוד."

ליום האישה הבינלאומי מצאנו לנכון להעלות במגזין "מקו ועד תרבות" תשובתה של פרופ' מיה בר-הלל, מאחר שאבחנותיה כה מעניינות וכה מפתיעות. רגישות אבחנותיה הביאונו לחשב שהיא בעיקר (לא רק) ייחודית למבט נשי.

הצילום: יפה כפיר.
050-5462292    אתר הבית – www.yafakfir.co.il
הרצאות:  אשה נוסעת, מסעות  אנתרופולגיים מצולמים בעולם.