By hhm_hafatzim
פורסם במדור- "מבט על החיים"
מסע אישי, אסוציאטיבי ביותר, אל כמה מן ההיבטים של חג הפורים המתקרב ובא עלינו לטובה, שאחד מהם הוא… ובכן… מקום משכנה של חנות "חפצים" בתל-אביב!
אחת המסורות המשפחתיות שלי בשנים האחרונות היא הנסיעה לעדלאידע הפורימית במדרשת שדה בוקר, וליתר דיוק, זו של בית הספר לחינוך סביבתי שם. בלילה הקודם לאירוע אנו עדים למאמצים המרשימים של התלמידים לעמוד במשימה הקבוצתית של בניית הפסלים המתנייעים, התלבושות ושאר המרכיבים האמורים להפוך את העדלאידע למה שהיא.
אווירת השמחה והחיוניות של האירוע הזה היא ייחודית. הקרנבליות נושאת אופי גופני – בתנועה, בחושניות, בשמחה, ובה בעת היא מעוצבת לפי מושגים ורעיונות שנבחרו בידי כל שכבה, ומחייבת עבודת צוות מתואמת. האירוע מעורר מחשבות על מקומה כתופעה בישראליות העכשווית. הקהל הנוהר אליה חורג ממספר בני המשפחה והחברים של התלמידים המשתתפים, וניכר בעליל שקיומה משמעותי עבורו. אם ניתן לאפיין את זהותו של קהל הזה הייתי מסתכן ואומר כי הוא קוסמופוליטי ועם זה מאוד ישראלי, ובעיקר חילוני.
צילום: הועלה ל-YouTube ע"י עדנה רימון
עניין המסורת לא פשוט עבורי. בנעוריי חוויתי מסורת פורימית מסוג שונה לחלוטין, ישיבתית. פורים של העולם הדתי הוא חג של פריעת הסדר הקיים. הוא נע בין היפוכו של הסדר, בהשראת האמרה "ונהפוך הוא" ממגילת אסתר, לבין ערעור מוחלט על ההיגיון של הסדר, בהשראת "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (ומכאן עדלאידע). המנהגים כללו הכתרת 'רב פורים' – ראש ישיבה מקרב התלמידים, וכן מבחר מעשי קונדס, השתטות ופריקת עול. יש מי שרואה את שורשיה של החתרנות הזמנית הזו במגילת אסתר; ושתי חותרת נגד הסדר המגדרי והחוק הגברי של המלך, מרדכי חותר תחת חוק המדינה המצווה אותו שלא לשבת בשער המלך, ואסתר, את שאלת עמדתה של אסתר ביחס לחוק נותיר כאן פתוחה.
מה מקשר בין שתי החוויות הפורימיות הללו? נראה כי לא הרבה. הקרנבליות של העדלאידע איננה חגיגה של פריקת עול ופריעת סדר כפי שהיינו נוטים אולי לחשוב, אלא חגיגה מתוכננת לפרטים, מוסדרת ומוקפדת. מנגד, היפוך היוצרות של הפורים הישיבתי מדגיש את היותה 'היוצא מן הכלל המעיד על הכלל', ומאשר דווקא את האמונה במוחלטות של החוק הדתי. ייתכן כי משותפת להן תחושת חופש מסוימת, אם-כי ביטוייה שונים ביותר.
צוות "חפצים" ממליץ:
בין סמטאותיה של נווה-צדק מהדהדת חוויה פורימית נוספת:
בשנת 1927 נערכה בתל אביב תחרות "אסתר המלכה העברייה" זו השנה השנייה. הזוכה, רקטה שלוש היה שמה – נכדתו של אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו וממייסדי נווה-צדק – תועדה בתצלום כשהיא מסבה בנועם ובאווירה אוריינטלית, לבושה ומוקפת בריהוט ובאביזרים תואמים.
צילום: שמעון קורבמן
לא היה בכך כדי לעורר עניין מרובה, אלמלא סערה זוטא שהתחוללה בעקבות הזכייה הזו. אנו למדים עליה ממכתבו של יוסף אליהו שלוש, דודה, אל מערכת עיתון הארץ, ובו הוא מוחה בחריפות כנגד הנימה הפטרונית שנקט הכתב שדיווח על זכייתה כלפי בני עדתה. בין השורות ניתן להבחין בעקבותיו של מאבק על הגמוניה תרבותית וזהות לאומית שחג הפורים משמש לו זירה.
שמו של הצלם היה שמשון קורבמן, וייתכן כי תפקידו בסיפור היה שולי, משום שעניינו היה בחיוניות ובתשוקה לחיים שהוא זיהה ביומיום התל אביבי, לעומת האידיאולוגיה הלאומית שהניעה את עבודתם של צלמי התקופה הזו בארץ. ועדיין, מאחר והתצלום נטל חלק בפרויקט שהוגדר כחיפוש אחר "העברית היפה והטיפוסית ביותר…", הוא ביטא ממילא עמדה ביחס לזהות העברית ה'טיפוסית' הראויה ולפיכך, הכרחי לציין כי קורבמן היה חבר ב"חברה טראסק" – חבורה שחתרה תחת הסדר הלאומי המתהווה ומיקדה את פעילותה בפורים ובברוך אגדתי, דמות מרכזית בארגון תחרויות אסתר המלכה וחגיגות הפורים (כאיש פרטי אמנם, אך בעל נוכחות כמעט ממסדית).
מדוע פורים? חזקי שוהם, בספרו – מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל־אביב (1936-1908) ובנייתה של אומה חדשה, מנתח את חגיגות הפורים ההמוניות של השנים הללו ורואה בהן תופעה המתכתבת עם המסורת היהודית. הוא טוען כי תחרות אסתר המלכה, ובעיקר ה'עדלאידע', נטלו חלק מרכזי בהבניית הזהות הלאומית, זהות ששילבה קוסמופוליטיות קפיטליסטית, עירונית, נהנתנית, עם חוויה של שייכות ללאום.
צילום: זולטן קלוגר
אולם דומה כי דווקא חבורת 'האצבע המשולשת' – כפי שכונתה 'חברה טראסק' – היא ששימרה את רוח המסורת כששאבה את השראתה מן האנרכיזם הפורימי ה'ישיבתי', ואף תרגמה את חתרנותה לפעילות שכזו לאורך כל השנה. אך נראה כי חג הפורים הוציא מן החבורה הזו את המיטב, בין היתר בהופעה בעדלאידע ובהתייצבות המתריסה באירוע המימסדי הזה – זירת פעילותו של אגדתי, כאמור. ייתכן בהחלט שהעלמה רקטה שלוש פעלה גם היא כך כשהשתמשה בבמת התחרות על מנת לתפוס עמדה בשיח הזהות הישראלי.
