הסיפור סופר על ידי ישראל מרוז'ין, אשר סופר לסופר ש"י עגנון, אשר סיפר אותו לגרשם שלום, והובא ע"י דוד ביאל לכתובין*. מי היה ישראל מרוז'ין? מגדולי רבני החסידות.

"כשעמדה לפני הבעל שם טוב משימה קשה, היה נוהג ללכת למקום מסוים אחד ביער, להדליק אש ולהתפלל בכוונה  – ומה שביקש אכן קם והיה. דור אחד אחר כך , כשעמדה לפני נגיד ממזריטש אותה משימה קשה, היה נוהג ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך אנו יכולים עדיין לומר את התפילות, ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על רבי משה לייב מסאסוב לבצע אותה משימה. אף הוא הלך אל היער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, וגם איננו יודעים את הכוונות הסודיות של התפילה, אך אנו יודעים את המקום ביער שראה את כל הנפלאות האלה, וצריך להיות די  בכך. ואכן – די היה בכך; מה שביקש – קם והיה. אולם לאחר דור נוסף, כשרבי ישראל מרוז'ין נקרא לבצע אותה משימה, הוא ישב בכס הזהב שלו בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך אנו יכולים לספר את סיפור המעשה. ואכן, מוסיף המספר, הסיפור שסופר חולל אותן נפלאות שחוללו מעשיהם של שלושת הראשונים."

הרהורים בעקבותיו?

אינני אדם דתי, גם לא מסורתי, אך אני אדם מאמין. מאחר שגדלתי בבית אתאיסטי, אין לי אפילו דפוסי התנהלות מסורתיים כלשהם. אבל הכוונה שבתפילה יש בי. המצאתי אותה לעצמי גם כמה דפוסי התנהגות, מעין ריטואל "דתי-מסורתי" שלא למדתי מאדם או מקהילה. הם פשוט קורים כי אימצתי אותם לעצמי ומעצמי.

הסיפור המצוטט מעלה ואשר נמסר ע"י עגנון לגרשם שלום, והוא מכה בתדהמה, מאד התרגשתי בקריאתו. אין ספק שיש חוט שני לעם המחבר בין פרטיו, לאורך שנים, ללא הבדל מיקום גאוגרפי ופרקי זמן, כפי שיש חוט שני בין פרטים של משפחה בדורות שונים. בפשטות אני קוראת לחוט שני זה – הדנ"א של משפחה, של עם. ובהתבוננות מדוקדקת בפרטים ובדרך התנהלותם, חוט שני זה מובחן ונראה לעין לאורך זמן.

הסיפור המצוטט מעלה גם פותח חלון להביט לבית פנימה, במקרה זה העם היהודי – לא רק ששינויים קורים, אלא גם יש לקבלם בברכה כשינויים אבולוציוניים בדפוסי התנהגות, כמכלול תרבותי. כולנו נוכחים כיצד דור שונה מקודמו, לעיתים בפערים גדולים ביותר. ההיסטוריה היא היא אותו חוט שני המחבר, ומהותו של אותו חוט שני לעיתים גלויה ולעיתם נסתרת לנו ומתגלה רק  אחרי פרקי זמן של מעט או הרבה מאד שנים. בזכות היסטוריה עתיקת ימים של העם היהודי, יש כבר בידנו זכוכית מגדלת המאפשרת לנו להיווכח שלמרות טלטלות קיומיות חמורות ביותר, העם היהודי, בוואריאציות כמעט אינסופיות בעינו, בעינו כחוט השני. אבל לכולנו בכל דור ודור התפקיד "והגדת לבנך". החינוך לדעת ולהכיר פנים שונות של אותו חוט שני חובת כולנו, כל אחד בדרכו וברמת ידיעותיו, בבסיס התנהלות של קוד פתוח, המכיל רב-גוניות פני תרבותנו.**

 

* גרשם שלום, ביויגרפיה מאת דוד ביאל, הוצאת מאגנס www.magnespress.co.il –

** "ללמד הוא לגעת לתמיד" – John Dewey
(פילוסוף אמריקאי, סוף המאה ה-19-תחילת המאה ה-20)