נושא הכותרת הובא בהרצאה ע"י דב אלבוים במסגרת 'אסכולות' ובכתב בכתבה מטה. מספר שנים למדתי בקורסים של דב אלבוים בתחום מקורות היהדות. בהירות חשיבתו ועומק ידיעותיו של דב אלבוים עשויים לבנות קהל רב מקשיב, לומד ומפנים את דבריו. המלצתי – מלבד קריאת כתבתו של דב אלבוים מטה, הקשיבו גם להרצאתו בקישור בסוף הכתבה. מדוע? כל מדיום – קריאת כתבה והקשבה להרצאה – עשוי להבהיר פנים שונות של הנושא, ובהתאם לרתק..

 

כתב – דב אלבוים

בחירת ישראל היא רעיון מרכזי במקרא שראשיתו בסיפורי האבות בספר בראשית. לפי המסורת המקראית השגורה, מבחירת האל באבות נגזרת בחירתו גם בזרעם אחריהם, ועל כן הוא מובילם מעבדות לחירות ויוצר איתם קשר בלעדי לעולמי עולמים.

מה משמעות בחירה זו? האם תפיסת יהדות המקרא היא שיש הבדלים מהותיים בין עם ישראל לאומות העולם, או שלחלופין היא יוצרת שוני כזה? מהי סיבת היותנו לעם ה"נבחר"? במה אנו נבדלים מעמים אחרים? זה דיון שלא הוכרע בתרבות היהודית, ויהודי החי בישראל, חילוני כדתי, שעצם חייו במקום הזה קשור לנושא הבחירה, אינו יכול לחמוק מהשאלה הזו.

יש מאמינים שבחירת ישראל משמעותה שיש הבדל יסודי בינינו לאומות העולם. ממושג הבחירה נגזרת היררכיה אנושית שאינה בת־שינוי או ביטול – אנו בני אדם מסוג אחר, מפותח יותר. התפיסה שהאיכויות האנושיות תלויות במוצא היא גזענית, ויש הוגים יהודים גדולים שטענו שאכן שורש ייחודנו הוא בגנטיקה שלנו, במוצאנו כצאצאי אברהם וכיוצאי מצרים. רבי יהודה הלוי מסביר בספר "הכוזרי" שלעם היהודי יש תכונה מיוחדת: "וסגולת אברהם מכל בניו – יצחק. […] סגולת יצחק – יעקב. […] ילדי יעקב כולם סגולה. כולם היו כשרים לדבר האלוהי. הם קיבלו את המקום המיוחד לדבר האלוהי. כאן מתחיל הדבר האלוהי לחול על קבוצה, לאחר שקודם לא נמצא אלא ביחידים." (ספר הכוזרי (שוורץ), מאמר ראשון, צה).

רבי יהודה הלוי לא טען שייחוד זה מתיר ליהודים לפגוע באנשים אחרים, אך הוא האמין שהדבר האלוהי הוא שורש הייחוד היהודי העובר בתורשה. ומה הוא הדבר האלוהי? היכולת להיות נביאים. סגולתו של העם היהודי היא היכולת הנתונה לבניו לתקשר עם אלוהים, מכאן שהבחירה בעם ישראל, צאצאיהם של אברהם יצחק ויעקב, נובעת מסגולה זו המיוחדת להם בלבד.

תפיסת ייחוד מעין זו עולה מספר דברים, או בשמו הנרדף "משנה תורה", שלפי המסורת התגלה בתקופת המלך יאשיה. הספר מביא את הדרשה האחרונה של משה ותוכנו הוא הברית בין שבטי ישראל לאלוהיהם לפני הכניסה לארץ כנען. בדברים נאמר: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ז, ו–ט). מושגי המפתח בפסוק זה הם "קדושה", "בחירה" ו"סגולה".

בהמשך פסוקים אלה נאמרת סיבת הבחירה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (שם,שם). כלומר הבחירה והסגולה אינן נובעות מעוצמתנו אלא "כִּי מֵאַהֲבַת יְהֹוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (שם,שם). יסוד הבחירה הוא האהבה. לא תכונתו העצמית של העם הביאה לבחירתו על ידי האל, אלא יחס רגשי – "הבוחר בעמו ישראל באהבה" – והנאמנות להבטחה שניתנה לאבות שגם היא כמובן נובעת מאהבה: "וְיָדַעְתָּ כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר" (שם,שם).

אולם בהמשך ספר דברים עניין הבחירה נעשה מורכב יותר ומתחיל לבטא משמעוית נוספות של עליונות הירארכית על עמים אחרים. בפרק יד נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדֲדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, א–ג). שוב מופיעה השלישייה קדושה־סגולה־בחירה, אלא שנוספים למעמד הבחירה (א) יחס אלוהים־ישראל כסטטוס של קרבה משפחתית, (ב) שלילה מוחלטת של חיקוי מנהגי הכנענים (כאן: מנהגי אבלות).

הדמוי אב־בן ליחסי אלוהים וישראל מצייר גם את ייחוסו המיוחד של עם ישראל בקרב העמים: "אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו" (דברים כו, טז–יט).

אמונת בני ישראל מרוממת את האל (מעל כל אל אחר) כשם שבחירתו בישראל מרוממת אותם מעל כל העמים. שרטוט מפת העמים היא היררכית, ובראש הפירמידה ניצב עם ישראל: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו טז–יט). אל עליון ועם עליון בצוותא חדא.

המשמעות של קדושה בנוגע לעם ישראל בספר דברים טוענת אם כן שעם ישראל עומד מעל העמים האחרים.

הבדלה – יחס אופקי בין שווים

אלא שהתרבות היהודית מאופיינת בריבוי קולות, ויש גם מקורות אחרים. ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כוהנים, עוסק בחוקים הנוגעים למעמד הכהונה – קורבנות, טומאה וטהרה, אישות וייחוס מעמד הכהונה. זה ספר שנכתב על ידי קבוצה שמראש נמצאת במעמד אחר משאר העם ועל כן תפיסתה את המעמד של ישראל בין העמים מעניינת במיוחד. בויקרא נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: […] אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כב–כד). כאן מופיע לנו יסוד חדש שספר דברים כלל לא הזכיר – הבדלה. מהי אפוא המשמעות של הבדלה? האם היא נושאת בתוכה מטען סגולי, גנטי? האם יש בה יסוד היררכי?

ההבדלה נתפסת כאן בצורה מיוחדת, כמו ההבדלה בין ישראל לעמים כך גם "וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כה–כו). הכוהנים מנסחים את מושג הייחודיות של עם ישראל מתוך מצבם שלהם, כחוג חברתי נבדל. תמונת העולם הפנימית של הכהן היא תפיסה של תפקיד. בתקף תפקידו של הכהן חלות עליו חובות מסוימות שאינן חלות על האדם הרגיל, והוא כבול לכללי התנהגות מיוחדים, אך אין הוא נעלה או חשוב מבן ישראל אחר. כלומר ממושג ההבדלה נגזרת שונות, אך לא נגזר יתרון ערך.

את מקומו של היחס ההיררכי שבספר דברים תופס יחס אופקי בין שווים. ההבדל בין ישראל לגויים הוא כהבדל שבין הכוהנים לישראל: כשם שהכוהנים שנבחרו לשרת במקדש מחויבים להקפיד על טוהרה, כך בני ישראל שנבחרו מבין העמים מחויבים להקפיד על כללי התנהגות מסוימים.

הנה ראינו שהדיון על מקומו של עם ישראל במשפחת העמים איננו חדש כלל. המקורות המקראיים עצמם חלוקים בנוגע למשמעות הבחירה בעם ישראל, אך מהו הכיוון הדומיננטי? יש תקופות שבהן שולטת תפיסת ספר דברים, ויש תקופות שבהן גוברת דרכו של ספר ויקרא.

דוגמה ברורה לכך נמצא באחד הטקסטים היפים במקרא, הוא נאום המלך שלמה כאשר הוא מסיים את בנייתו של בית המקדש (מלכים א׳ ח).

ראשית תפילת שלמה במעמד חנוכת הבית מוקדשת לנושא הבחירה: (א) במקום המקדש – "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם" (שם, טז). (ב) הבחירה בדוד: "וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, טז–יז). (אם כי כזכור, לא דוד איש המלחמות בנה את המקדש אלא שלמה, איש השלום.)

המשך התפילה מציג רעיון רדיקלי בדבר בחירת המקום הקדוש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (שם, כז). מאמצים אדירים, משאבים כלכליים ואנושיים רבים הוקדשו לבניית הבית, וזה היה מפעל כביר בעל משמעויות פוליטיות ואולי אף תיאולוגיות מפליגות, אך דברי שלמה חותרים תחת מסד הבניין אשר הקים: בעצם לבית הזה אין משמעות. אין האל שוכן בתוך הבית.

ומהי משמעות הבית הזה? – "וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ" (שם, כח–ל). המקום הוא אובייקט שיעזור לאדם להתכוון אליו. האפקט היחיד ששלמה מייחס לבית המקדש הוא אפקט מדיטטיבי – זה מקום של התרכזות לשם תפילה. הקדושה היא סמל, היא מצב של התכוונות, היא אינה דבר מהותי למרחב או לבית עצמו.

על פי התפיסה בספר דברים, הקדושה היא מהותית, היא נמצאת בחפץ או בעם או באדם הקדוש כשהוא לעצמו. במקדש נוכחת הקדושה הנאצלת ממעל, ותפיסת הבית מגלמת יחס או תבנית יחסים היררכית: פולחן הקורבנות מגלם את ריצוי האל על ידי נתיניו. שלמה מודע לסכנה הגדולה שיכולה להיות בהענקת ממד עצמי של קדושה למקום מסוים, ולכן כאשר הוא מכונן את התקנון היסודי של המקום המקודש הוא מנטרל את הסכנה הזאת. הוא אומר – המקום המקודש איננו קדוש. אלוהים אינו יושב פה יותר מאשר בכל מקום אחר כי "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ".

למקדש יש תפקיד אוניברסלי על הציר האופקי – זה מקום של סליחה ושל פיוס ושל יצירת חיבורים על ידי פיוס וסליחה, לא רק בין אדם לאלוהים אלא בעיקר בין אדם לחברו: "אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ" (מלכים א׳ ח, לא). זה מקום של משא ומתן בין בני אדם שיש בו משפט, סליחה ושיבה: "וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ; וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ. בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם" (שם, לב–לד). בתפילת שלמה בית המקדש נהיה לבית מפגש.

זאת ועוד, בית המקדש הישראלי אינו נחלת "זרע קודש" בלבד. הוא פתוח לכול: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (שם, מא–מג).

תפיסת הייחודיות של עם ישראל נתפסת בתפילת שלמה במושג הקדושה, כך שתוכנה הוא יצירת קשרים: המקום המקודש מאפשר קשר בין אדם לאלוהים, יוצר קשר של רעות בין בני אדם ומחבר בין עם ישראל לאומות העולם. אלוהים אינו שייך לעם ישראל, ומושג הבחירה מקבל משמעות של יצירת קשר עם כל אומות העולם.

זו תפיסה שתבוא לידי ביטוי אצל הנביאים המאוחרים יותר, של עם ישראל כ"אור לגויים". אין זו תפיסה של עם בדרגה גבוהה יותר שמוצאו מקנה לו מעמד מועדף וזכויות יתר על שאר העמים. ידוע שמלכות שלמה נשאה ונתנה עם עמי האזור, הייתה פתוחה לכל התרבויות וכוננה קשרי גומלין, לפעמים גם באמצעות נישואים פוליטיים.

תפילת שלמה מסתיימת במלים אלו: "כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל. לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ. כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה" (שם, נא–נג). נשים לב שהתפילה משתמשת בלשון ספר ויקרא (הבדלה) ולא באוצר הביטויים של ספר דברים (בחירה־קדוש־סגולה). בוויכוח התרבותי העמוק על משמעות הקדושה נבחרת שיטת ספר ויקרא: הקדושה היא הבדלה שמשמעותה תפקיד, והתפקיד יוצר חיבור וגישור ולא מרחקים.

בעל ספר דברי הימים, הקרוב או אף זהה למחבריו של ספר משנה תורה – ספר דברים, הסתייג מרוח השלום אשר לשלמה. נוסח תפילת שלמה שם (דברי הימים ב' ו, א–מב) כמעט זהה לנוסח מלכים א׳, למעט הפסוקים האחרונים: בספר דברי הימים אין כתוב "כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה" (מלכים א' ח, נג). ספר דברי הימים שייך לתקופה אחרת בתולדות ישראל, שבה החליטו ללכת בכיוון של ספר דברים ולא של ספר ויקרא, ולכן הוא מצנזר את קטע הסיום המכיל את רעיון ההבדלה בתפילת שלמה.

די בעיון בקטעים המקראיים האלה כדי להגיע למסקנה שמקדמת דנא מתרוצצות בתרבות היהודית שתי מגמות שונות ביחס למשמעות הבחירה וקדושת ישראל. א. בחירה שמשמעה תפקיד, ייעוד ויסוד אוניברסליים מקשרים ומגשרים מזה; ב. בדלנות, שיש בה מגמות היררכיות וגזעניות. מגילת העצמאות, כמו קודמיה בתרבות היהודית, המלך שלמה ואחרים, מעדיפה באופן מובהק בחירה שהיא הבדלה על פני התנשאות על עמים וגזעים אחרים.

קישור להרצאה:

דב אלבוים – סופר, מרצה לפילוסופיה יהודית,

www.dovelbaum.com