ב-1955 ביקר בשביס זינגר בישראל. ספר קטן, 'מסעות בשביס בארץ ישראל', שליקט חלק מרשימותיו מאותו ביקור, מפליא לאייר תמונת מצב אנושית, חברתית, מדינית ואף פוליטית, בגוונים של מראה עיניים, ריחות, צלילים והרהורים על הקיים, על הקורה ועל האפשרי להתרשם ולהרגיש.

מרחק הזמן בעיני זר, הקרוב מאד לשבט היהודי, ניבט בעיני הקורא. כולנו זקוקים, כל הזמן, למרחק, כדי להתייחס ולהטמיע הקורה. בעיקר בתקופה כה מורכבת בה אנו חיים מאז 7.10.23, עוגנים של פרספקטיבות שונות וגם מגוונת עשויות להקל עלינו.

"לרגע אני שוכח שאני בישראל. אבל מיד אני נזכר ובכל פעם בהיזכרי אני נרעד. כאילו מישהו התעשר באחת. לרגע הוא שוכח את רכושו ועד מהרה הוא נזכר. כמה דורות של יהודים חלמו לראות את הארץ הזאת ולא הגשימו את חלומם? משה רבנו לא זכה לבוא, הרצל לא ראה את חלומו לובש מציאות. אך אני, שלא נקפתי אצבע בבניית המדינה הזאת, בא אליה כאילו הייתי מחותן מכובד. תוכלו, אם תרצו, להיות כאן אזרחים. מוצאי היהודי מאפשר לי לקחת חלק במדינה היהודית." (עמ' 39).

"תל אביב היא אנציקלופדיה, אבל אנציקלופדיה יהודית שמופיעים בה ביחד רבנים ליטאים, גרמנים בני דת משה, תלמידי חכמים הונגרים בזקנים מגולחים, פרופסורים איטלקים, חכמים טורקים ואנשי עט. לא ייתכן קיבוץ גלויות בלי סובלנות מרבית. צריך להכיל כאן את הכול: היהודים הקנאים ביותר והאפיקורסים הגרועים ביותר;  הבלונדינים והשחורים, הפאני והחלוצה, הברישנייה והמיס והמדמואזל, ובת הרב, הרבנית שחובשת פאת משי, ואפילו העלמה היהודייה הגרמנייה שטוענת שהיהודים מסריחים והיא מתגעגעת בכל מאודה לתרבות הגרמנית… כאן צריכות לחיות יחד כמעט כל תרבויות העולם." (עמ' 39-40)

אמרתי לעצמי, מתי לאחרונה נתנו דעתנו על התודה שיש לנו מדינה? וגם על הברכה בגוון האינסופי שבתוכנו? האמת שצעירי הדור השלישי והרביעי שנולדו בארץ או עלו לארץ 'מעורבבים' כמובן מאליו. ולעושר הזה גם הרבה עניין, גם הרבה יופי וגם 'השבחה גנטית'.

"איזו תחושה יש ברחובות ישראל? מרגישים חופשיים ובבית. שוררת כאן תחושת חופש שלא נתקלתי בה בשום מדינה אחרת. אתם מרגישים בבית, בקרב העם שלכם, אחיותיכם ואחיכם… יש תחושת אחווה. כמובן שאתם עלולים להיתקל באנשים גסי רוח אבל הרצון הטוב שולט… אני מדגיש זאת במיוחד שכן הבהילו אותי לפני בואי  בעניין מלחמת המפלגות והתחרות בין המנהיגים. וודאי שיש מלחמת מפלגות ותחרות אבל אין כאן אדישות בין יהודים השוררת אצלנו באמריקה… הייתי אומר שאפשר לחוש באוויר באהבה ליהודים. זה לדעתי ההישג הכי גדול של הארץ הזאת. זה עניין נפשי ולא תוצר של שום תעמולה או צרכים מעשיים. יש לכך משמעות מיסטית לחלוטין." (עמ' 53)

הפיסקה מעלה היא תזכורת לעצמנו גם על הקיים, גם על האפשרי וגם שהנושא של היחס, אם לא לומר – אחוה – במקום – עוינות. נוסיף באותה זווית ראייה גם שלא נשכח ש'הדשא של השכן "אינו" ירוק יותר'.

"…אנחנו קרובים הן לים והן לגבול. לעיתים אנחנו קרובים כל כך לגבול עד שהנהג מצביע על כפר ואומר: "זה כפר של הערבים."

האויב עלול לבוא מכל עבר: מצפון, מדרום, ממזרח. איך האורח בישראל נדבק מיד באומץ המסתורי שיש ליהודים בישראל, עוז רוח שקשה להסביר…קשה להאמין שהערבים עלולים לבוא ולחולל נזקים. הם קרובים מכדי שאפשר יהיה לפחד מהם… "(עמ' 61)

מוכר? מטלטל עד כמה המשפטים מעלה, אותם כתב בשביס זינגר ב- 1955 בביקורו בארץ, משיקים במציאות יומנו אחרי 69 שנים. המציאות אותה מציאות ליהודי האורח וליהודי הישראלי. חצי הכוס המלאה? גדולת תחושת הבטחון שבנו עד שגם אורח לרגע מתפעל ממנה.

"זה עתה נגהה השמש באש ארגמן, והנה החשיך והופיעו הכוכבים. מעל להרים עלה חרמש הירח. ליל שבת. יש לי הרגשה משונה – כאן אי אפשר לחלל שבת. היא כאן, קדושה בפני עצמה. כאן השבת מרגישה בבית, וכמה בחורים ובחורות שמאמינים באתאיזם אינם יכולים לגרש אותה." (עמ' 67)

כאדם חילוני, המשפטים בפיסקה האחרונה מעלים אמת לאמיתה. איזו הרגשה טובה זאת להשיק בתחושת הקדושה, המעין טבעית, ששורה בארץ. להתייחסותי אין טיפת ציניות. וגם סיפור – עליתי לארץ בגיל 13 מבית אתאיסטי. כשבגרתי הרגשתי – מעצמי – הצורך לקדש את השבת בטקס שהמצאתי לעצמי, בתוספת היותי אדם מאמין, מלבד היותי חילונית.

"אני אומר לו ' שלום עליכם' והוא עונה לי 'עליכם שלום'. אני שואל אותו על היהודי שפדה. זמן מה הוא מתלבט אם לדבר על כך. למה להתרברב במצווה? אך הו מחליט שעליו לענות לי. כן, ברוך השם הוא פדה יהודים וזכה במצוות פדיון שבויים. הוא מראה לי צילום מאובק של קבוצת מהגרים, נשים וגברים מודרניים, שהוא, היהודי הדתי, הציל מידי האנגלים.

'אומרים לי שנשארת חייב לאנגליה מיליון פאונד'.

והיהודי עונה: 'נו…'

עד היום אינני מבין איך ומדוע בטחו האנגלים ביהודי הרצוץ הזה. נראה שהוא מצא חן בעיני השלטון האנגלי בדיוק כפי שמצא חן בעיני. יש בו משהו שממיס את הגאווה האנושית ואת  הרשעות. לנוכח צניעותו איש לא יכול להיות גאוותן. הוא מכיל בחובו את כל היופי של    "ראשית חכמה" ו"מסילת ישרים". הוא היום מה שהאנושות תגיע אליו אולי בעוד מיליון שנה." (עמ'94-95)

אחרי קטע מעין זה אין מילים להוסיף. רק לנסות להטמיע את הנאמר.

המלצה מאד חמה – בשביס זינגר כותב שירה בפרוזה. למרות שהספר מתורגם מאידיש, המנגינה המתנשאת מהספרון הקטן הזה היא כמו מתנה לכולנו. יש בו יופי ספרותי, חכמה ותבונה שמדי פעם בני האדם מאבדים במעלה ההר. כאשר תקראו אותו תמצאו אותן.

מסעות בשביס בארץ ישראל, הוצאת  ספרי בלימה

Blimabooks.com