לאחר עיון ב'ספר האדום' – הפנים השונות בסין העכשווית – עליו כתבה ד"ר הדס פלד בגיליון אפריל במגזין, חזרתי ל'מאמרות קונפוציוס', המהדורה שיצאה לאור בהוצאת ביאליק, ובה מבוא והערות מאירות עיניים של אמירה כץ.

לפני כ-20 שנה לאחר ביקור באופרה 'מאדאם בטרפליי' בשנחאי, ובה לא הבנתי הרבה, שוחחתי עם חבר, אינטלקטואל סיני, על הקושי שחוויתי בצפייה באופרה, למרות שהכרתיה מהמערב.  כתשובה לקושי שחוויתי, החבר הסיני קנה לי במתנה את 'מאמרות קונפוציוס' באנגלית. אין ספק שחברי זיהה את החסר התרבותי שלי בדפוסים תרבותיים סיניים.

חשוב לי מאד להמליץ על הספר בהוצאת ביאליק, מפני שלמרות שניסיתי להעמיק בתפיסתו של קונפוציוס לאורך השנים בהן עבדתי הרבה בסין, אמירה כץ מצליחה בצורה בהירה מאד לפרש ולהסביר את 'המאמרות' שנכתבו ע"י תלמידיו של קונפוציוס. קונפוציוס עצמו לא השאיר כתבים.

קונפוציוס, מורה סיני, ולא פילוסוף, לפי התפיסה באותם ימים, חי בין 551 ל- 479 לפנה"ס. קונפוציוס הוא שמו הלטיני שניתן לו ע"י מיסיונרים ישועים במאה ה-17 . שמו הסיני הוא קוֹנְג-פוּ דְזְה.

תורתו של קונפוציוס היא מעמודי התווך של התרבות הסינית. הקונפוציאניזם עוסק בתורת המוסר, המשפט וענייני חברה ופוליטיקה. במרכז תורתו – הפנים השונות של היות האדם מוסרי. קונפוציוס שם דגש רב על החינוך, והאמין כי המנהגים, ההתנהגות הכללית, האקלים בו גדל האדם, הם אלו המשפיעים ומעצבים את הפרט.

אמירה כץ מדגישה – " 'המאמרות' אינו משנה פילוסופית סדורה במובן הצר של המילה, אלא מצע אתי, שיש להפנימו ולהגשימו בדרך אל השלמות המוסרית העצמית. גמישותו של ספר מופת זה שימרה את האוניברסליות המקורית שלו והחייתה אותו מדור לדור."

לאור תקופתנו, בעיקר בארץ, אבל גם בעולם, בחרתי להתייחס לשלושה מאמרות מתוך 'מאמרות קונפוציוס' :

 

בין אדם לחברו

התיבה 'רן' בסינית בנויה משני חלקים  – אדם עומד והמספר 'שניים' – כלומר היחסים בין אדם לזולתו. שימו לב – "המילה 'רן' שפירושה אנושיות והמילה 'רן', כאשר התיבה בנויה רק מסימן 'אדם' עומד, הן מילים שוות היגוי וקשורות זו לזו בצורתן, ולעיתים אף מתחלפות זו בזו". הנושא אינו מקרי – בהיות השפה מפה של המציאות, במקרה זה המפה של המציאות הרצויה, יש בתיבה 'רן' גם דרך פעולה כמובן, דרך פעולה חינוכית.

 

'רן' היא המעלה המוסרית הגבוהה מכולן על פי 'המאמרות' וקונפוציוס עשה אותו למוקד דיונו האתי.

אמירה כץ, המפרשת לעומקן ולרוחבן את 'המאמרות', כותבת : "המאמרות הוא מארג עשיר המנסה להשיב בדרכו שלו, כך נראה, על שאלת מהותה של ה'אנושיות' – מהות ה'היות אדם ראוי לשמו'." הדגשה זאת, גם אם היא כללית ולא מאד ממוקדת, מצביעה עוד יותר על תפיסה מופשטת הדורשת מהמקשיב או הקורא מאמץ השלמה. מאמץ זה דורש מהשומע או מהקורא להדהד את הפנים המגוונות של המושג 'אנושיות', ועצם העיסוק בה, באנושיות, רק מעמיק ועשוי לא להרפות לחשב ולהתייחס לאותו 'רן'. עצם העיסוק כבר מעשיר ומיטיב עם האדם.

 

התנהגותו של מנהיג

'השולט בכוח הסגולה' הוא המנהיג שהשיקול המוסרי קודם בעיניו על כל שיקול אחר, והוא נוהג על-פיו תמיד. סגולתו או כוחו המוסרי הפנימי ישפיעו לטובה על הזולת. השליט שולט מכוח היותו דוגמא לנתיניו. לפי קונפוציוס, מאחר שמקור שלטונו של מנהיג בא לידי ביטוי בדוגמת התנהגותו האישית, היומיומית, גם היעדר פעילות אקטיבית, לכאורה, עצם קיומו מהווה פעולה.

שימו לב להבדל בין העמדה הקונפוציאנית הדוגלת בהנהגה המהווה דוגמא מוסרית אישית – שנתיניו יחקו את גישותיה והתנהגותה והן ייעשו להם למנהג, לבין שליטה בכוח הפחד מעונש, מעצם כוחו של החוק. לפי קונפוציוס החוק לא יישנה את גישותיהם והתנהגותם של הנתינים. קונפוציוס דגל בשליטה מופנמת, של המנהיג, שליטה מופנמת, המקרינה מאישיותו של המנהיג, ללא עזרת החוק.

 

ידיעת 'צו השמים' לעומת 'ידיעת הגורל'

ב'מאמרות' מצוין שבגיל 50 קונפוציוס הסיק משמעותו של 'צו השמים' ו'ידיעת הגורל' – "השמים דואגים לרווחת בני האדם, ותפקידו של השליט (העומד בין שמיים וארץי) לקיים את הרווחה הזאת. הוא שולט בזכות צו השמים (או 'מנדט השמיים') ומציית לו ואם אינו ממלא את תפקידו כראוי הוא מאבד את הזכות הזאת. לפיכך צו השמים הוא צו מוסרי." בתקופתו של קונפוציוס ידיעתו של   'צו השמים' מוליכה כל אדם, ולא רק את השליט, לתיקון עצמי. "צו השמיים מחייב כל אדם ללכת בדרך המוסר".

ואילו 'ידיעת הגורל' מכוון לדברים שאינם נתונים לשליטתנו, ומשום כך אין לחתור אליהם : החיים והמוות, העושר והמעמד. ידיעת ה'גורל' פירושה לדעת שהדברים שהם גזרת הגורל, אינם בתחום שליטת בני האדם. לפי פירוש הטקסט "הבנת הצו קשה, אך אפשרית."

"אמר המורה : כשהייתי בן חמש עשרה כיוונתי את ליבי ללימודים;  בן שלושים נתייצבה עמידתי;  בן ארבעים חדלתי להסס; בן חמישים ידעתי את צו השמים; בן שישים היו אזני קשובות; בן שבעים הלכתי אחר ליבי בלי לפרוץ גדר."   (פרק ב'4).

ההומניזם הקונפוציאני מטיל אחריות גדולה על כל אדם – "האדם מרחיב את הדרך, לא הדרך את האדם."