מגזין "מקו ועד תרבות"

from Line to Culture – the magazine

הלבנטיניות ההכרחית לכולנו.

כל תבנית שנפתחת היא בשורה לאדם, לכל אדם.

דמותה המרשימה של ז'קלין כהנוב

By Tami Klein

פורסם במדור- ,

כתבה – יפה בניה

מפעל חייה האינטלקטואלי של ז'קלין כהנוב נסוב כולו סביב יצירת חיבורים, ובעיקר בנושא – בין מזרח למערב. "כשאני לעצמי" – כתבה – "הריני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית."

הלבנטיניות היא החיבור המעניין והעשוי להפרות בין מזרח למערב. זהותה הלבנטינית של ז'קלין כהנוב התעצבה במצרים הקולוניאלית והקוסמופוליטית של תחילת המאה ה-20. היא נולדה כז'קלין שוחט בקהיר ב-1917, בתקופה בה המיעוטים בערים הגדולות – והיהודים בכלל זה – נהנו מפריבילגיות כלכליות והשכלתיות, ויצרו באותן ערים את החברה הלבנטינית. כהנוב מתארת את קהיר כמקום שבו "בני אדם היו מתהלכים זה עם זה כמו בחדריו של בית אחד גדול", והבינו זה את זה "אף על פי שהם מדברים בשפות שונות ונקראים בשמות ממקורות שונים – מוסלמי, ערבי, נוצרי, יהודי, סורי, יווני, ארמני, איטלקי"… הלבנטינים, על פי הגדרתה, היו "אנשי הביניים", הממוקמים במרחב ביניים פוליטי – בין הלאומיות המצרית לקולוניאליזם הבריטי, ותרבותי – בין מזרח למערב. המיקום המיוחד הזה יצר זהות שונה מזו הילידית, זהות של ריבוי לשוני, לאומי ואתני. והריבוי הזה בתורו יצר סוג של הומניזם לבנטיני, קוסמופוליטי, המתאפיין בשבירת דיכוטומיות והפרדות, וביכולת ל"פשרות פוריות", לפי הגדרתה.

זו איננה בהכרח זהות הרמונית. זו זהות שנולדה בכאב. תהליכי המודרניזציה והחילון בארצות האסלאם היו במידה רבה תהליכים כפויים, במסגרת השליטה הקולוניאלית של אירופה בכל הארצות האלה. לכן יחסה של ז'קלין הנערה למערב ול"קידמה" היה יחס אמביוולנטי, אשר לווה בכעס גדול על הפלישה שעיצבה את הזהות, מתוך הבניה ברורה של המערב כ"עליון" והמזרח כ"נחות". אבל בבגרותה היא נכחהבאפשרות "לתקן". התיוג "לבנטיני" היה (והוא עדיין במידה רבה) כינוי גנאי, שאותו הדביקו אירופים לאנשי המזרח (יהודים ולא יהודים) שאימצו את תרבות המערב ויצרו זהות היברידית ייחודית ש"ערבבה" את העולמות. ה"ערבוב" הזה שבין מזרח למערב נתפס כאיום וסכנה ל"טוהר" התרבותי האירופי ולעצם ההצדקה של הקולוניאליזם שהתבססה על "נחיתות" המזרח. הלבנטינים תויגו כחקיינים, נלעגים, לא-אמינים וחלקלקים. גדולתה של כהנוב הוא במהלך של ניכוס-מחדש, שהפך את ההגדרה השלילית לחיובית. עבור ז'קלין כהנוב הלבנטינים הם אנשי המחר, בתרבות ובספרות ובפוליטיקה.

אחרי שהות בארצות הברית ובפריז, הגיעה ב-1954 לישראל, מדינה צעירה עדיין, שמדיניות כור ההיתוך המאחידה והמאחדת – מדיניות "המקשה האחת" שלטה בה ביד רמה. מתוך הגיאוגרפיה הנפשית-תרבותית שלה היא התבוננה בישראל של שנות החמישים והשישים וראתה את האבסורד של ארץ לבנטינית שעסוקה במחיקת הלבנטיניות שלה-עצמה, מתוך הפחד מלבנטיניזציה. היא פגשה כאן וריאציה נוספת על לאומיות המקשה האחת – שפה אחת, נרטיב אחד, היסטוריה אחת, לאומיות שמחקה כל ריבוי שאיים על אחידות הסיפור שביקשה לספר, כל מה שאיים על הפנטזיה לייסד כאן חברה מערבית נטולת מזרח – וכל זה, למרבה הפרדוקס, בלב המרחב המזרח תיכוני. 

ההצעה התרבותית של ז'קלין כהנוב לישראליות – היתה הלבנטיניות, החיבור הפורה בין שתי התרבויות היהודיות, האשכנזית והמזרחית, חיבור, שהצלחתו חייב ביסודו – שוויוניות. ז'קלין חשבה שיש בכך גם החמצה של הזדמנות היסטורית חד-פעמית למפגש    בין-תרבותי פורה ומפרה, שממנו צמחו הציביליזציות הגדולות בהיסטוריה.

הלבנטיניות של כהנוב היא צורה של הומניזם – "הומניזם לבנטיני" – המאפשר לתפוס מרחק ביקורתי מן המערב ומן המזרח כאחד, ליצור מרווח שמאפשר חשיבה אחרת, פורצת דרך, מפרקת דיכוטומיות. זהותם מאפשרת להם לגבש הגות וכתיבה שמפרקת את הדיכוטומיה מזרח/מערב ויוצרת שפה אוניברסאלית. "אדם", היא כותבת, "עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו".

את ההומניזם הזה ינקה, כך סיפרה באחד הראיונות עמה, מאביה המסורתי, שידע את התפילות בעברית, ידע את הקוראן, והיו לו חברים מכל הדתות. כילדה שאלה אותו פעם, למה לאנשים יש דתות שונות. "ואבא ענה לי שאנשים הם כמו ציפורים. לכל אחד השיר שלו. ואלוהים מבין את כולם. אבל כל אחד מבין רק חלק של אלוהים. לכן אי אפשר להגיד, רק יהודים צודקים, או רק מוסלמים צודקים, או רק נוצרים. אבל חשוב לדעת מה השיר של כל אחד ולנסות להבין קצת את השיר של האחרים". כך סיפרה ז'קלין והוסיפה: "בשבילי זה היה דבר מאד יפה, ואיכשהו זה גם נתן אפשרות לגור יחד בסובלנות ובלי שנאה".

פוסטר שהופק לכבוד תערוכה שהתקיימה במוזיאון ארץ ישראל, ת"א.

* * *

ביקשנו להעמיק יותר בנושא חשוב כל כך לנו – מהות הלבנטיניות הנכונה, בעיקר לנו, יהודי ארץ ישראל, לכן ביקשנו מיפה בניה להרחיב – כתביה של כהנוב וקורות חייה. אדם שנטמע במערב ובמזרח כמו ז'קלין כהנוב, מיצה ייחודו ותרומתו של הלבנט הנכון.

מראי מקום

ז'קלין כהנובממזרח שמש, עורך: אהרן אמיר. תל אביב, 1978.

ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות, עורך: דוד אוחנה. הוצאת כתר, ירושלים, 2005.

ז'קלין כהנוב, "אלכסנדריה". מקרוב כרך ב', 1998.

ז'קלין כהנוב, סולם יעקב. ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח והוצאת גמא, 2015.

 

תולדות חייה בקצרה

ז'קלין כהנוב (שוחט) נולדה ב-1917 בקהיר, לאב ממוצא עיראקי, שמשפחתו היגרה למצרים, ולאם תוניסאית. במצרים, הנתונה תחת משטר כיבוש קולוניאלי בריטי, ערים מרכזיות כמו קהיר ואלכסנדריה הפכו לערים קוסמופוליטיות המאוכלסות במיעוטים שונים ומגוונים – יוונים, קופטים, סורים, איטלקים, יהודים מארצות הסביבה ומן המאגרב וגם מארצות אירופה – כולם הגרו למצרים כדי לנצל הזדמנויות כלכליות שנפתחו לפני המיעוטים בתקופה הקולוניאלית.

משפחת שוחט השתייכה לבורגנות הגבוהה. הנערה ז'קלין למדה בבית ספר צרפתי ושלטה היטב בצרפתית ובאנגלית. בגיל 24 היא נישאה לרופא יהודי ממוצא רוסי, נסעה עמו לארצות הברית, שהתה שם בזמן מלחמת העולם השנייה, למדה ספרות ועיתונאות באוניברסיטת קולומביה, ופרסמה מסות וסיפורים בשפה האנגלית ואף זכתה בכמה פרסים ספרותיים.

אחרי גירושיה ב-1946 חזרה למצרים, נשארה בה כמה שנים בלבד ואחר כך נסעה לפריז, שם שהתה אחותה. אחרי כמה שנים בפריז נסעה ב-1954 לישראל, תחילה שהתה בבאר שבע ואחר כך בתל אביב, עד מותה ממחלת הסרטן ב-1979, בהיותה בת 62. במהלך שהותה בישראל כתבה ופרסמה מאמרים רבים, בעיקר בכתב-העת "קשת" בעריכתו של אהרן אמיר, שבו ניסחה את "הפרויקט הלבנטיני" שלה, הן כהגדרת זהות אישית-תרבותית והן כהצעה חברתית-תרבותית לחברה הישראלית. כתביה כונסו בשני קבצים: הקובץ "ממזרח שמש" בעריכתו של אהרן אמיר (1978), והקובץ "בין שני עולמות" בעריכתו של דוד אוחנה (2005). בשנת 2015 פורסם "סולם יעקב" – רומן אוטוביוגרפי מפרי עטה. היא כתבה רומן נוסף, "תמרה", אך לא סיימה את כתיבתו. בנוסף לאלה כתבה ופרסמה מאמרים רבים בתחום ביקורת הספרות, ותרגמה פרוזה ושירה.

      btt