המשב האביבי של ימי טרום חג הפסח מביא עמו אצלי תשוקה להתחדשות, העשויה להתבטא לעתים בצורך במשהו חדש – בגד, רהיט או אביזר כלשהו. מוכרת לכם בוודאי חווית השוטטות בתוך ההיצע האינסופי וההישאבות מלאת החדווה לתוך מבוך המידע המלווה אותו. הבחירה במוצר מסוים, ובעקבותיה הקניה, מאשרים לנו תחושת חירות מסוימת, לרצות, לבחור ולרכוש את הטוב ביותר עבורנו. אך מהי החירות הזו? האם היא חופש הבחירה בין האפשרויות השונות?

מתוך הגדה של פסח, הוצאת אבן חושן, רעננה. איור דפנה ברפמן

החירות הנחגגת בחג הפסח מספקת הזדמנות להרהר בכך. הייתי פעם עד לשאלה – "מה שלומך?" – שהופנתה לאדם בעל חזות חרדית, ותשובתו – "פסח…" – לוותה באינטונציה ובשפת גוף שהביעו כנראה מצב תודעתי מסוים. שיערתי שהיה זה מצב של דריכות לקראת החג, תולדה של ההכנות המתישות – ניקיונות, הגעלות כלים (הכשרתם לשימוש בפסח) ועוד – בליווי לימוד קפדני של הכללים ההלכתיים הרלוונטיים, ובעיקר, חרדות מפני אי עמידה בהם. זהו מתח המגיע לשיאו בליל הסדר, הערב החגיגי שבו אמורים לספר ביציאת מצרים. גם ללא מחקר מעמיק בנושא, אני יכול לשער שבמקום שיחה על משמעות היציאה מעבדות לחירות, חווית ליל הסדר הזו כוללת בעיקר עיסוק דקדקני בשאלות הלכתיות העולות במהלכו – כמו הזהירות המוקפדת ממצב של 'מצה שרויה' – פירורי מצה שאולי נותרו בהם חלקיקי קמח שלא נאפו, ואם יירטבו יהפכו לחמץ.

מתוך הגדה של פסח, הוצאת אבן חושן, רעננה. איור דפנה ברפמן

היכן אם כן מצויה החירות? מסתבר שהוגים לאורך ההיסטוריה לא תמיד התלהבו מרעיון החירות, ואף תפסו אותו כמצב של איום על הסדר החברתי-פוליטי. גם ביהדות, קיים מדרש הטוען שהמעבר של בני ישראל מעבדות לחירות לא היה מעבר מחיים תחת חוק פרעוני אל מצב של היעדר חוק, אלא אל חיים תחת חוק אלוהי, המגלם אולי מעין חירות נשגבה. יתכן שהכוונה שיש משהו כובל בחוקיות ה'ארצית' ומנגד, משהו פתוח ואינסופי בחוקיות ה'אלוהית'. אחרים יאמרו שהחוק האלוהי משחרר מן הצורך להמציא את עצמנו כל פעם מחדש.
אולם יש כאלה שעבורם דווקא אפשרות ההמצאה הזו מ'חדש' היא שקוסמת כל כך ברעיון החירות. ליל הסדר הקיבוצי הוא ביטוי מובהק לכך; במרכזו הגדת ליל סדר מקורית המבטאת ערכים ורעיונות של האידיאולוגיה הציונית-קיבוצית. זהו סדר שהתפתח מתוך החיים הקיבוציים. בהתייחסות לזמן ולמרחב של התקופה. בכך למעשה התכתבה ההגדה הקיבוצית עם ההגדה המסורתית שיש המזהים בה, לדוגמה, את עקבותיו של הפולמוס עם המסורת הנוצרית המוקדמת שהתפתחה סביב הסעודה הזו, האחרונה.
בעקבות ההגדה הקיבוצית אני תוהה מדוע לא נכתבת אחת כזו גם היום, הגדה חדשה המתייחסת לתנאי הזמן והמרחב שלנו כאן. היא יכולה לדוגמה לעסוק בשאלה – העם יצא ממצרים, האם מצרים יצאה מהעם? באירוע יציאת מצרים היה מימד מהפכני של חירות – עם של עבדים זכה באופן דרמטי בחירותו – אך האם ניתן להשתחרר מנטאלית מן העבדות? או השאלה היותר רלוונטית כיום – האם ניתן להשתחרר מן האדנות? מן היחס שאינו מכיר בזכותו של הזולת לחירות?
המשותף לשני המצבים הללו הוא שהחירות מושגת בהם כנראה בשחרור מן התפיסה הרואה את המציאות כיחס הכרחי בין שולטים לנשלטים. ייתכן שהרגלי הצריכה שלנו הם כאלה; יש הטוענים כי תשוקותינו – גם הכמוסות ביותר – נשלטות בידי כוחות שוק עוצמתיים, והם הקובעים את טעמנו. חירות צרכנית עשויה אולי להתממש במודעות לכך, ובשאיפה לאותנטיות בחיבור הזה שאנו עושים בין הצורך הממשי, השיפוטים האסתטיים והשיקולים הכלכליים והאחרים.
… ואולי אפשר יהיה להשיג חירות זאת – חירות בכול ולכולם – בשחרור מהתיחומים, מההגדרות, מההדרות ומשאר החלוקות שכובלות אותה, אותנו. היה מי שדימה זאת להסרתו של צעיף החוסם אותנו מלהביט אל מרחב האפשרויות שמעבר לכל אלה.  חג שמח.